דווקא כן להתחתן בספירת העומר!

פורסם בוואלה!elizabeth goldwin

התורה מצווה על ספירת ימי העומר, מן היום השני של פסח ועד לחג השבועות: “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם.” (ויקרא כג טו –טז). אין בתורה תשובה לשאלה מדוע יש לספור את הימים הללו דווקא מכל ימות השנה. פרשנים שונים ראו בכך קישור בין יציאת מצרים לקבלת התורה שהיא מימושה המלא של היציאה מעבדות לחירות. זוהי גם תקופת קציר השעורים המסתיימת בתחילת קציר החיטים בחג השבועות.

בתקופה זו נהוגים מנהגי אבלות. חשוב לציין שאלה הם מנהגים ולא דינים. הסיבה למנהגי האבלות מצויה בתלמוד הבבלי במסכת יבמות (דף סב ע”ב) שם מסופר על 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה שבין פסח לחג השבועות “מפני שלא נהגו כבוד זה לזה”. מנהגי אבלות בתקופת ספירת העומר מצוינים לראשונה באגרות של גאונים: בספירת העומר אין נוהגים לכנוס אישה ולהסתפר. “לכנוס אישה”, מקביל למה שהוא היום החלק השני של טקס החתונה – שבע הברכות ושבירת הכוס. העם היהודי הוא עם מסורתי שנהג לאורך הדורות לאמץ מנהגים ולהקפיד על קיומם גם כאשר לא היו כרוכים בכך איסורים או מצוות מפורשות. הדבקות במסורת היא כנראה סוד הקיום של העם היהודי בגולה. משנתקבלו מנהגים, ייחסו להם משמעות. מעבר ללקח החשוב שאנשים צריכים לנהוג כבוד זה בזה גם אם אינם תלמידי חכמים דגולים, ימי האביב נחשבים כימי דין, כלומר, ימים המועדים לפורענות. עיצוב הזיכרון מייחס את גזירות תתנ”ו באירופה של מסעי הצלב ואף גזירות ת”ח ות”ט באוקראינה של המאה ה-17 לתקופת ספירת העומר.

הרבנות הראשית אימצה את המנהגים הללו ואוסרת על קיום חתונות בימי ספירת העומר, אך יש רבנים של עדות מסוימות המתירים להתחתן מל”ג בעומר עד שבועות. נמצא שבמדינת ישראל, בתקופה היפה ביותר בשנה – האביב, ליהודים אסור להתחתן. זוגות חילוניים שואלים האם חובה לאמץ מנהג זה גם בימינו? ואיזו משמעות יש למנהג זה עבור ציבור שגם כך אינו מקיים מצוות רבות, לא סופר את ספירת העומר ומנהגי האבלות לא אומרים לו דבר? אין לבוא בטענות אל הרבנות בעניין זה, הרי תפישתה היא קידוש המסורת, כולל המנהגים. הם עקביים לשיטתם. הבעיה נעוצה בכך שלאנשים יהודים-חילוניים במדינת ישראל, שאורח חייהם אינו מאמץ את המסורת הזו, אין שום חלופה לנישואין כחוק.

החברה החילונית עוסקת בהתחדשות יהודית ומרשה לעצמה לשאול מה מתוך המסורת משמעותי וחשוב לנו כיהודים החיים במדינה דמוקרטית, שיש בה רוב של יהודים בתחילת המאה ה-21, ומה מצריך שינוי. למשל, ברור לנו שמעמד האשה בטקס הנישואין אינו עוד של אשה “נקנית” – מעמד פסיבי כמקובל במסורת, אלא מעמד השווה למעמד הגבר שלו היא נישאת. כך אנו שואלים גם לגבי המנהג שלא להינשא בימי ספירת העומר. אלה הימים היפים והנעימים ביותר לעריכת טקסים ומסיבות תחת כיפת השמים – כבר לא יורד גשם, החום עדיין אינו מצמית והטבע פורח במלוא יופיו. האם עלינו להמשיך ולטפח את זכר הקורבנות והאסונות שקרו לאורך כל שנות ההיסטוריה של העם היהודי? על כך צריך לכתוב מאמר נוסף. בינתיים, אנו סבורים שאפשר לוותר על מנהגי האבלות של ספירת העומר ואנו, עורכי ועורכות הטקסים ב”הוויה”, שמחים וגאים לחתן כל זוג שירצה בכך.

ד”ר אליזבט גולדוין היא מנחה במרכז “הוויה – טקס ישראלי” לניהול טקסי חיים