המנהיגים צריכים להפנים – הסטנדרטים שלנו השתנו | פרשת ויקרא

ראשי השלטון צריכים להפנים את הצורך שלנו בהקפדה על סטנדרטים אחרים. האיום באויב חיצוני לא יכול להיות תירוץ לכשלונות פנימה, ועתה ההקפדה על הפרטים היא שם המשחק. היחס לכל קהילה וקהילה כשווה וחשובה. הצורך באיזון הפערים הכלכליים וחוסר הפשרות שלנו כלפי מנהיגים שסורחים כל אלה צריכים לשמש נר לרגלינו. אזלו תירוצי ההקמה וההגנה על הגבולות, והגיעה העת להתחיל ולכונן את חברתנו פנימה.

יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.  יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח

(דברים כ״ה ט״ו-י״ט)

אליהו צבי מרקוזה, ״מותו של שאול״
אליהו צבי מרקוזה, ״מותו של שאול״

את הצו בספר דברים שמדבר על מחיית זכר עמלק, ניתן לשלושה זמנים שונים: הזמן הראשון, ממש ביציאה ממצרים, זמן בו היה עם ישראל עם עבדים מוחלש, יגע וחסר כל גיבוש רוחני. הזמן האחרון, זמן המנוחה והנחלה בארץ לאחר השגת השלום הבסיסי. והזמן האמצעי, המרומז, בתווך – הוא עת המלחמה, כינון וביסוס הממלכה. בשני זמני הקיצון (הראשון והאחרון) בעת יציאת מצרים ובזמן המנוחה והנחלה שאחרי מאמצי הקמת המדינה –  מצוין עמלק כגורם שריר וקיים. אולם בשלב האמצעי לא מצווה  העם להשמיד את עמלק.

בשלב כינון וביסוס הממלכה, החברה האנושית מעלה על נס ערכים של ביטחון וגבולות מעל כל ערך אחר, כמו גם את ביסוס המנגנונים הכלכליים שיבטיחו שפע לשנים רבות. כל הרבדים בחברה מגוייסים מבחינת המאמצים הרוחניים והפיזיים להגשמת המשימות הללו. מדינת ישראל בראשיתה, לשם המחשה, התמסרה כל כולה באופן מלא להגשמת המפעל הציוני, תוך הקרבת חיים גדולה ותוך צמצום כלכלי דרסטי.

בספר שמואל (בהפטרה לפרשת השבוע) בא לידי ביטוי באופן דומה תהליך זה: שאול מנצח את הפלשתים (שמואל א׳ י״ג-י״ד) ולמעשה מגשים את המטרה שלשמה מונה כמלך בממלכה החדשה. כפי ששח ה’ לשמואל: כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי, מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. מיד לאחר מכן, בפרק ט״ו לאחר הגשמת המטרה וכינון הביטחון הלאומי, הוא מצווה להשמיד את עמלק.

אולם יש לזכור שהאתגר הגדול בעידן שלאחר כינון הממלכה שונה במהותו מהעידן הקודם. לכן נכשל שאול המלך, אשר עשה חיל בכינון הממלכה, בקיום המשימה הלאומית ושמירת השלום בתקופת השלווה היחסית לאחר שהונח לעם מהאויבים מסביב. נשאלת השאלה: מהם הדברים המיוחדים לעידן כזה, וכיצד הם רלוונטיים לימינו אנו, ימים שאינם קלים כלל ועיקר מבחינה בטחונית. אך בוודאי שאינם קשים בטחונית כימי הקמת המדינה.

בימי הקמת המדינה, כאשר המטרה חדה ברורה והישרדותית, אין מקפידין על השלטון בכל פרט ופרט. המלך יכול להיתקף בחולשה ולהחבא אל הכלים; הוא יכול להתנהג כאחד העם ולבוא אחר הבקר ולעשות לביתו; הוא לא מחכה שבעה ימים מדויקים עד מועד בוא הנביא; הוא נשבע בסערת הקרב להרוג את בנו והעם נאלץ לפדותו (את כל אלה עשה שאול). אולם אין כך הדבר בעיתות של שלום.

בשוך הקרבות, ולאחר שמוסדות המדינה הוקמו, היחס כלפי דרכו של השלטון ודמותו הרוחנית אינו סבלני כבראשונה. כאשר הוא מתבקש לבצע משימה היא צריכה להתקיים עד סופה: הוא לא יכול להפיל את הכישלון על העם: “אשר חמל העם על מיטב הצאן…”; הוא לא יכול לתרץ את המעשה ברצון רוחני מעושה ושקרי: “למען זבוח לה’ אלהיך”. באופן כזה השלטון נתפש כמי שדואג לפיאורו העצמי: “הנה מציב לו יד…”(מקים אנדרטת ניצחון), כפי שטען שאול להגנתו בכל המקרים לעיל.

Flickr_-_Benjamin_Netanyahu_with_Greek_PM_-_03העמלק, שבעיני הוא סמל לתחלואי החברה פנימה, מתעורר כאשר חברה אינה מאותגרת על ידי אויב חיצוני. היא כבר לא במצרים אך אינה מגובשת רוחנית דיה. או כאשר היא מבוססת היטב בגבולותיה, והשובע והשפע יכולים להגיס את לב שליטיה. בזמנים כאלה יש להיזהר: הסטנדרטים הישנים אינם תקפים עוד. מה שנסלח ונמחל אז, כבר לא מקבלים היום.

במדינת ישראל אנו רואים את תחילת המעבר לעידן-שאחרי-ההקמה, שיש להניח שיתרחש בעשרים השנים הבאות ואולי ייקח קצת יותר. ראשי השלטון צריכים להפנים את הצורך שלנו בהקפדה על סטנדרטים אחרים. האיום באויב חיצוני לא יכול להיות תירוץ לכשלונות פנימה, ועתה ההקפדה על הפרטים היא שם המשחק. היחס לכל קהילה וקהילה כשווה וחשובה. הצורך באיזון הפערים הכלכליים וחוסר הפשרות שלנו כלפי מנהיגים שסורחים כל אלה צריכים לשמש נר לרגלינו. אזלו תירוצי ההקמה וההגנה על הגבולות, והגיעה העת להתחיל ולכונן את חברתנו פנימה.