ואהבת לרעך כמוך? לא מה שחשבנו | פרשת קדושים

 elliot trans. back.פרשת קדושים מלאה בציטוטים נחמדים שאנשים אוהבים לצטט. אמרות שפר כמו ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם” ו”לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל” נהיו כבר מזמן חלק מהשיחה היומיומית שלנו, שלא לדבר על תעשיית הסטיקרים. אבל אולי הפסוק המצוטט ביותר בכל הפרק – ובכל התנ”ך – הוא “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, הביטוי היפהפה שמופיע בויקרא י״ט, י״ח.

בפסוק זה אני רוצה להתמקד. אפשר כמובן ללכת אל הפרשנויות  הרבניות והנוצריות המרובות על אותו פסוק כדי להבין, להעמיק, ולהרחיב על משמעותו. אבל אני רוצה דווקא לחזור אל הקשרו המקורי, ומתוך קריאה פשוטה (פחות או יותר) של מה שבא לפניו ואחריו, לנסות להבין יותר לעומק, מה הפסוק הקטן הזה מבקש מאיתנו.

אז בואו נראה את המילים בהקשרן:

“לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ  אֲנִי ה’.  לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ  אֲנִי ה'” (ויקרא י״ח, ט״ו-י״ח).

לכאורה יש לנו כאן רשימת מכולת של מצוות ואמירות מוסריות, ללא כל קשר ישיר ביניהן. אבל במבט קרוב ניתן לראות התפתחות לוגית חשובה בין הדברים.

בואו נתחיל בהתחלה: “לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ”. אני מבין את הפסוק כך: יש לשפוט כל אדם בצורה הוגנת ושווה, ולא לעוות את תהליך המשפט שלו. לא לתת העדפה או הנחות למי שעשיר ומפורסם, אבל גם לא למי שעני או צנוע. יש לשפוט כל מקרה לגופו, כל אדם באשר הוא אדם, לא יותר ולא פחות. יש לשאוף למשפט שמשרת את הכלל, לחתור אל הפתרון הנכון. בקיצור, לחתור אל הצדק. ומסיים ב”בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ” –  עלינו לשפוט אחרים כמו שהיינו רוצים שישפטו אותנו – בין אם אנחנו עשירים וגדולים היום או עניים ודלים מחר – לפי המעשים שלנו, ולא לפי גורמים אחרים.

“לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ; לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ,  אֲנִי ה’; לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא; לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ”. זהו אמצעו של הקטע שהבאנו בהתחלה, ואולי החלק הכי רנדומלי, לפחות במבט ראשון. אז מה הקשר בין הדברים פה?

התבוננות שנייה בפסוק תגלה לנו שהוא עוסק בקוד ההתנהגות שעלינו להפעיל במקרה של אי-צדק, של חטא, או של פגיעה באחר. כשנתקלים במקרה כזה – שבו אדם אחד פוגע או עלול לפגוע באדם אחר או בַּכלל (או חס וחלילה בעצמו) – יש לנו כמה אפשרויות.

אפשרות אחת היא להתעלם, אבל התורה כבר אומרת לנו “לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ” – אסור לעמוד בצד כאשר מישהו בסכנה, או כאשר הוא מסכן מישהו אחר. אפשרות אחרת היא “ללכת רכיל” – לדבר, לקשקש, לרכל, סתם להתלונן לאנשים אחרים, לכתוב איזה פוסט עצבני בפייסבוק, בלי באמת לעשות משהו בונה לשנות את המצב.

אפשרות נוספת היא להחזיק את ההרגשה הקשה בלב ולשנוא את האדם בתוכנו, מבלי להגיד לו או לאף אחד אחר שום דבר. אבל, כמו שאנחנו יודעים, שנאה שכזאת לא עוזרת לאף אחד, ורק עלולה להתפרץ יותר מאוחר. וכן כתוב באותו מקום “לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ”. כלומר- אל לנו לנקום או לנטור טינה נגד מישהו. תהליך זה פוגע גם בו וגם בנו, והוא ממשיך ומגביר את מעגל השנאה.

אבל ישנה עוד אפשרות, ואולי זוהי הדרך הכי קשה ליישום: “הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ”. זוהי התוכחה: לעמוד בפני האדם הטועה ולהגיד לו שהוא טועה. לנסות לשנות את דרכו – לא מתוך התנשאות ושנאה אלא מתוך אהבה והבנה ורצון לעזור, בחיפוש אחר הצדק. ואם זה לא עובד, אז צריך לערב עוד אנשים בתהליך. שוב, לא על מנת לרכל, להשפיל או להוציא שם רע – אלא במטרה לעזור, לפתור ולהגיע לצדק.

אמנם, זוהי לא הדרך הכי קלה, אבל הפסוקים מוליכים אותנו לתובנה שזה מה שצריך כדי לעשות תיקון. בשביל החבר הפוגע, בשביל האדם הנפגע, ולטובת הכלל. ואם אנחנו לא עושים זאת – אם אנחנו מודעים לאי-צדק אך איננו פועלים לתקנו, אז גם אנחנו נושאים באחריות. הלוא זה מה שהיינו רוצים שאחרים יעשו, אם היה מדובר בנו, לא?

“וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'” הוא הסיכום של התהליך שתיארנו. ומהו הסיכום? האמפתיה, ההזדהות. היכולת (או במקרה הזה, המצווה) לראות את ה׳אני׳ באדם השני, ולפעול לאור כך. זה לא אומר סתם להיות “נחמד” לכולם – אלא להעניק את מה שהאחר זקוק לו. להתייחס לאחרים כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו. ובמיוחד עלינו לעשות זאת כשהמצב הוא הכי קשה: כשהקרובים לנו טועים, פוגעים ונפגעים.

איך צריך להתייחס? באהבה. אבל לא אהבה של שוקולדים ופרחים, אלא של כנות והבנה, ולפעמים גם נזיפה. אהבה שרוצה מה שבאמת הכי טוב לשני, ולא רק מה שנראה טוב. כלומר, אהבה קשוחה. מאתגרת. מתקנת. אמיתית.

אבל מי זה ה”רֵעַ” הזה שעלינו לאהוב כמונו? אם נעבור שוב על ארבעת הפסוקים בקטע שהבאנו, נראה שהכתוב משתמש בלא פחות מחמישה ביטויים שונים – באופן חליפי – כדי לסמן את הזולת: עֲמִיתֶךָ (X2), רֵעֶךָ (X2), אָחִיךָ, בְּנֵי-עַמֶּךָ.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמילים האלה מסמנות גם את הפוגע וגם את הנפגע. תלמוד לומר: גם הפוגע וגם הנפגע הם עמיתינו, רעינו, אחינו, וכו’. וגם אם לא רוצים להודות בכך – אנחנו בעצמנו יכולים להיות גם הנפגעים וגם הפוגעים. כולנו בני אדם. ולהיות בן אדם משמעו לא להיות מושלם. מצווה עלינו להזדהות גם עם הקורבן וגם עם המקרבן.

להזדהות. לא בהכרח להסכים או להצדיק, או אפילו לסלוח. אבל כן להבין, לראות את עצמנו בתוכו, ולנסות לעזור ולתקן. ועל כן – לשפוט בכנות ובצדק. לא לפי סטטוס או דעה קדומה, אלא לפי מעשים. ואולי, עם קצת רחמים – כמו שהיינו רוצים שישפטו אותנו.

לכן “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” הוא לא איזה ביטוי רומנטי ומקסים, אלא מצווה פרקטית של ממש, עם השלכות משפטיות. זוהי מצווה להזדהות, להבין, לנזוף כמו שצריך ומתי שצריך. לא להתעלם וגם לא להימנע מפגיעה ברגשות. לשפוט, ובצדק.

אליוט וייסרוב גלסנברג הוא מנהל התקשורת הבינלאומית במחלקת התפוצות של בינ״ה – התנועה ליהדות חברתית.