יהדות חילונית על פי ביאליק – האומנם חלום ושברו?

פורסם לראשונה בגיליון 79 של כתב העת דעות, ‘שיחות חולין – חילון וחילוניות, מחשבות ביקורתיות’, בהוצאת נאמני תורה ועבודה.

* הדברים האמורים להלן נכתבו בעקבות שנים רבות של עיסוק לימוד והוראה של יצירת חיים נחמן ביאליק. איננו סוציולוגים או חוקרי תרבות – וכל מה שכתבנו כאן מבוסס על התרשמות אישית בלבד.


מפעלי היהדות החילונית, שמכנסים סביבם ציבורים גדולים שיוצרים לעצמם תכנים, טקסים ומנהגים מתוך קשר עמוק לזהות היהודית וללא מחויבות להלכה האורתודוכסית, הם המשך ישיר של חזונו היהודי-חילוני של חיים נחמן ביאליק. גם אם החזון נדחק הצדה, כתוצאה משיח הזהויות הדומיננטי כיום בישראל, הוא רלוונטי יותר מתמיד.

 

להיות יהודי חלוני

בשנת 1917, בעת שכתב חיים נחמן ביאליק את ‘הלכה ואגדה’, הייתה מדינת ישראל בגדר אגדה בלבד. כמעט אף אחד לא התייחס אליה במישור ההלכתי [1]. אמנם ברקע ריחפה קריאתו של בנימין זאב הרצל, “אם תרצו אין זו אגדה” [2], אך גם הוא לא דיבר בשפה ההלכתית המקובלת. הרצל, כפי הנראה, לא הכיר את המתח שבין הלכה ואגדה, בוודאי שלא מתוך ספרות חז”ל. אולם ייתכן שביאליק היה מושפע מרוח הדברים של הרצל, שאמר: “ליהודים שירצו – להם תהיה מדינתם”. מה שגורם לאגדה להתחיל להתגבש בכיוון של הלכה הוא הרצון. הרצון האנושי, אומר הרצל, הוא מה שמבחין בסופו של דבר בין אוטופיה לחזון. הרצון האנושי עומד בניגוד לרצון האלוהי. “אם תרצו”, בניגוד ל”אם ירצה השם”.

“יהודי ההלכה”, כלומר האורתודוקסים הרבניים, הקפידו להפריד הפרדה מוחלטת בין ההלכה לבין האגדה. חובת קיום מצוות ההלכה הייתה מוטלת עליהם ללא הרף, והם היו חייבים לממש אותה מאות פעמים בכל יום ויום. קיום האגדה [3], לעומת זאת, היה מוטל על אלוהיהם. רק אם ירצה השם, יבוא המשיח ויביא עמו את הגאולה. להם אסור לעשות שום דבר כדי לזרז את בואו: לא לעלות בחומה ולא לדחוק את הקץ. כל מה שמותר להם לעשות הוא להתפלל תפילות רבות ולקיים מצוות רבות, ולהאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ובתחיית המתים.  

 

ביאליק הציע דרך אחרת. כל חייו עסק ביאליק בחילון, אך רק בערוב ימיו גיבש את הניסוח המדויק של כל מעשה היצירה שלו. כך הוא אומר:

אני דרכי לגאול. במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו (הלכה ואגדה) מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי, הכללי: סיקולריזציה של המונחים האלה, חילול, אם לתרגם את המונח ‘סיקולריזציה’ במובן חול … חילול של גאולה, פדיון. במובן זה רק נרוויח טרמינים שלנו למושגים אנושיים ולא נצטרך לחדש מלים חדשות למושגים אנושיים כלליים. אני דרכי לגאול. [4]

אם אפשר לדבר על “חזון חילוני” מובהק אצל חיים נחמן ביאליק, הרי הוא לפנינו. ביאליק מציע לתרגם את המונח “סקולריזציה” ל’חילול’. הפירוש הגואל שלו לחילול הוא מרהיב, אך בפועל התקבל התרגום של ‘חילון’. כך או כך, דבריו של ביאליק מכוונים לחילון המונחים הלכה ואגדה (ויתר מושגי הקודש), לחילון הקודש במובן של פתיחת חלונות. כיהודים חילונים, עלינו לפתוח את המקורות הללו לכמה שיותר חלונות. מודל הפתיחה הזה הוא גם המודל של עריכת התלמוד. יש לצאת מעידן ה-Dos אל עידן ה-.windows יש לפתוח כמה שיותר חלונות, ולהיות יהודי חַלוני.

 

מניפסט מחתרתי בישיבת וולוז’ין

ביאליק כתב על תרבות יהודית לא רק ב’הלכה ואגדה’. העיסוק בתרבות היהודית בא לידי ביטוי בכתיבתו על כל סוגותיה. ביאליק כשלעצמו מעולם לא השתמש בביטוי ‘לחלן’ במשמעותו המקובלת היום, אבל השימוש בדימוי החלון הפתוח בשירו על ‘סף בית המדרש’ מ-1893 מבשר את מה שיתגבש ברבות הימים למשנה סדורה.

בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.

וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי – [5]

בית מדרשו הישן של ביאליק ניצב כמטאפורה לתרבות הדתית, המתוארת במילים בוטות כמו “בַּעֲפָרְךָ יִתְפַּלֵּשׁ אָרוֹן מֵאֵין תּוֹרָה, גְּוִילִים בָּלִים וִירֹקִים יִרְקְבוּ בֶּחָבִית”. כבר בגיל כה צעיר הוא מבין שיש לחולל התחדשות תרבותית, בדרך של הריסת המבנים הישנים והקמת ‘אהל’, המרמז לאוהל מועד ועשוי מיריעות המאפשרות החדרת אוויר צלול ורענן ל’מקדש אל נעוריו’ של ביאליק. ניתן לומר שהדיבור הביאליקי עוסק באלוהות ממש – היא הנקרעת, הנשמטת, המתפלצת, ויחד עמה כל בני הדור ההוא:

הָהּ! קִנְּךָ מְשֻׁלָּח, גּוֹזָלֶיךָ נָעוּ נָצוּ,

נָגֹזּוּ כַצֵּל כֻּלָּם בֵּין הָעֵצִים הַגְּבֹהִים.

רַבִּים אֶל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים נֻפָּצוּ

וּבְשָׂדוֹת אֲחֵרִים עוֹד רַבִּים תּוֹעִים;

הֲיָמוּתוּ מוֹת יְשָׁרִים? אוֹ יִמְצְאוּ מְנוּחָה

בְּחַיֵּי נְבָלִים וְלָעַד יִשְׁכָּחוּךָ?

 

ההתרוצצות התרבותית של רבים במפנה המאות באה לידי ביטוי בדיבור על תעיות והתנפצויות ב’שדות אחרים’ – והצגת התועים כמתים או כנבלים; והוא מציע אכן לבנות מחדש את המערכות היהודיות כמבנים דינמיים מתחדשים: לחזור למודל של אוהל מועד הנע במדבר יחד עם העם.

שנתיים לפני ‘על סף בית המדרש’, בכ”א בניסן תרנ”א, מופיע בעילום שם מאמרו ‘רעיון הישוב’ – מעין מניפסט של אגודת סתרים רוחנית-דתית-ציונית. אגודת סתרים זו הוקמה על-ידי תלמידי ישיבת וולוז’ין, ופעילותה התרחשה בחשאי בין כתליה. עיקרו של המניפסט היה הצעת אלטרנטיבה דתית-מוסרית למושבות האיכרים הראשונות שהוקמו בארץ ישראל. לטענת הנער ביאליק, למפעל הציוני אין עתיד אם הוא יושתת על בסיס חילוני בלבד. הוא מעלה על נס את היותם של החלוצים הציונים “אנשים גיבורי כוח”, אך מאוכזב קשות מכך ש”רפה מאד הקשר בין רבים מהם ובין הדת”. עם זאת, הוא מותח ביקורת חריפה על תפיסת עולמם של ה”יראים החרדים” המקפידים על כל ה”מצוות המעשיות” שבין האדם למקום, ומזלזלים בכל “המצוות המסורות ללב” שבין אדם לחברו. ביקורת זו היא עימות נוקב עם תפיסת עולמם של המבוגרים המכים שהרסו את ילדותו. 

הנער שמאחורי המניפסט רואה בתנועת ההתיישבות בארץ ישראל את הסיכוי האחרון לריפוי מחלת הנפש המוסרית של העם היהודי. התרופה למחלת הנפש הזו – כך האמין הנער – מותנית ביכולתם של יהודי ארץ ישראל להעביר את מרכז הכובד של ה”שולחן ערוך” שלהם אל המצוות המסורות ללב, שנועדו להילחם באלימות הרגשית שבין האדם לחברו.

כפי הנראה, המסר הטמון במניפסט המחתרתי שכתב הנער ההוזה לא זכה להתייחסות רצינית. אגודת הסתרים התימהונית נעלמה מתחת לפני השטח של הישיבה היוקרתית. נראה שההיסטוריונים לא תיעדו, אפילו לא כאפיזודה חולפת, את הפנטזיה על “שולחן ערוך ציוני” המושתת על מצוות בין אדם לחברו בכלל, ועל מצוות המסורות ללב בפרט. 

הנער עצמו, לעומת זאת, לא נרשם כאפיזודה חולפת כלל וכלל. כשנה לאחר שהגיע אל הישיבה, עזב אותה כשבאמתחתו מחברות של מדרשים אישיים בדמות סיפורים, שירים ואיגרות. כמה חודשים לאחר מכן התפרסם שירו הראשון, ‘אל הצפור’.

 

הדברות החדשים

מושג השולחן הערוך מתנוסס בסופה של ‘הלכה ואגדה’, מסה המופנית גם היא למנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל. ביאליק אינו מסתפק ביצירה הספרותית הגדולה והנרחבת של האגדה, אלא מבקש גם מחויבות תרבותית לייצר ‘הלכה חדשה’ – לא במובן ההלכתי הרבני:

הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חנוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חבה: חבת ארץ, חבת שפה, חבת ספרות … חִבָּה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבע אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה. [6]

והוא ממשיך ושואל: “ובכן נתנה ראש ונשובה אל השולחן ערוך”? – ומיד מסייג שאין זו כוונתו כלל, ומי שחושב שזו דעתו אינו מבין דבר.

המסה ‘הלכה ואגדה’ מסתיימת בזעקה ממש: “בואו והעמידו עלינו מצוות” – הוא מצטט את הכתוב בנחמיה [7]; איפה “היד החזקה והזרוע הנטויה”, הוא קובל – ומשאיר את קוראיו לתהות למה כוונתו. ייתכן שביאליק קורא כאן למנהיגי היישוב לייסד ולמסד מערכת ערכים חדשה המתבססת על אדני העבר, שתתקבל כהלכה חדשה.

ואכן, שנה לפני מותו בטרם עת אמר ביאליק: “עלינו להשמיע לעולם עשרת דברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן: שיתקיימו לא רק בין איש לחברו אלא גם בין עם לחברו” [8]. דרישה זו היא מיצויו ופסגתו של תהליך חילון ההלכה העולה מכל יצירותיו של ביאליק. ביסודה של דרישה זו נעוצות שתי קביעות לדורות: על פי הקביעה האחת, כל עשרת הדברות הישנים הם “בין איש לחברו”. עד שאנחנו תוהים על מהותם של עשרת הדברות החדשים, מתברר לנו שכל עשרת הדברות “הישנים” שביאליק מדבר עליהם יצאו לבלי שוב מהערוץ שבין האדם למקום, והפכו לחלק בלתי נפרד מהערוץ שבין האדם לחברו. אלוהיו של ביאליק הפך להיות אנושי לחלוטין. גם לוח הברית הימני (אנכי – לא יהיה – לא תשא – זכור – כבד), שהיה פעם הלוח שבין האדם למקום, הפך להיות בין-אנושי, וכל עשרת הדברות אינם אלא דרישה חילונית למערכת יחסים חברית בין האדם האלוהי לבין האל האנושי. לא עוד ברית מאיימת הנכפית כגיגית על ידי אל קנא ונוקם, אלא ברית אנושית שקולה ומאוזנת, לקיים מה שנאמר: “מה למעלה מה למטה – רק אני, אני ואתה, שנינו שקולים במאזנים בין הארץ לשמים”.

הקביעה השנייה לדורות נעוצה לא רק בעצם קביעתם של עשרת הדברות החדשים, אלא בתוכנם המהפכני והמתקן. קודם כול מפני שקביעה זו מייחלת לכך שעשרת הדברות החדשים יחולו על מערכת היחסים ש”בין עם לחברו” – עם לא יגנוב מחברו, עם לא ירצח את חברו וכן הלאה. בנוסף לכך, מחילה קביעה זו את עצמה על מערכת היחסים שבין בני ובנות כל העמים, ללא הבדל דת גזע ומין. באופן כזה, הופכת קביעה זו להיות אבן הראשה של ההלכה החילונית החדשה, שבאה על מנת לתקן את עוולות ההלכה הישנה, שהשתיתה את עשרת הדברות שבתורה על אפליות גלויות וידועות בין עם לעם, בין דת לדת ובין מין למין.

 

ליל הסדר בדרמסאלה

כשעלה סוף סוף חיים נחמן לארץ ישראל ב-1924, הוא התקבל כנביא, כגואל, כאדמו”ר וכאייקון תרבותי. מארק שאגאל מספר ש”לא קראו שֵם לפרה בעמק בלי להתייעץ עם ביאליק”. כאן בארץ קיבל ביאליק באופן סדיר מכתבי זעקה מכל קצווי הארץ ומתפוצות הגולה, שעיקרם התרעה על המצב הרוחני הדתי הירוד ובקשה נרגשת מהמשורר לפעול לצמצום הסממנים החילוניים של היישוב ולחיזוק דיוקנו היהודי. ידוע ומפורסם מכתב התשובה של ביאליק לאנשי קבוץ גניגר על השבת:

החג הוא עניין של יצירה קבוצתית שמשתתפים בה כוחות ויסודות מרובים ושונים: הדת, המסורת, ההיסטוריה, האמנות וכו’ וכו’. וכשם שאין כותבים שירים טובים על פי הזמנה … כך אי אפשר להזמין חג או טקס.

ומכאן ממליץ ביאליק: “חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כחכם ולפי טעמכם ולפי מסבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה” (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ’ נד).

ביאליק מנהיג את אירועי “ענג שבת” בתל אביב, ובמאי 1929 נחנך מבנה “אהל שם” ברחוב בלפור בתל אביב, מבנה שהוקם בכספי תרומות. 1,200 המקומות של האולם לא הספיקו להכיל את כל המבקשים להשתתף באירועי “ענג שבת”, והתכנייה מציגה תמהיל מרתק המהווה מודל של תרבות יהודית ואוניברסלית גם יחד. דומה ש”ענג שבת” ריתק את הרבים בראש ובראשונה מכיוון שהיה בו מימוש ההבטחה השירית של ביאליק להרחיב את יריעות בית המדרש ולקרוע בו חלונות חדשים.[9]

השנה, בבית בינ”ה בדרמסאלה שבהודו, חגגו כשלוש מאות צעירות וצעירים את ליל הסדר. בית חב”ד וה”לב היהודי” קלטו אליהם בעיקר את אלה שלא נמצא להם מקום בסדר של בינ”ה. מעניין מה חיים נחמן היה אומר על כך. אנחנו אומרים שאם יש עשייה יהודית-חילונית שממשיכה את המנהג הישן ויוצקת בו תוכן ומשמעות חדשים, הרי שמתגשמים בנו דברי ביאליק. דרך ארוכה עברה התרבות היהודית-חילונית בארץ ישראל מאז ליל הסדר העגום שחגגו החלוצים עם א”ד גורדון, שבו בכו כולם מגעגוע ומשברון לב [10], דרך ההגדות הקיבוציות, ועד להתכנסות הצוהלת והצעירה בדרמסאלה.

 

ולא רק בבית בינ”ה בהודו מדובר. עשייה נרחבת ורבת פנים מתחוללת כהמשך לאותם סדרים קיבוציים, להתכנסויות “ענג שבת”, ולמה שקורה בהרבה בתים יהודיים-ישראליים. נמנה כאן רק מעט ממנה: בינ”ה, התנועה ליהדות חברתית, מקיימת מערכת של ‘גדול תלמוד המביא לידי מעשה’ בשכונות המצוקה בדרום תל אביב, מפעילה מכינה קדם-צבאית, בית מדרש לצעירים לאחר שירות צבאי ורשת של ישיבות חילוניות בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע – שעל ערש לידתן עמדנו שנינו. כמו כן עורכת בינ”ה קבלות שבת לציבור הרחב, ומארגנת שבתות מיוחדות בצה”ל. ארגונים נוספים כמו עלמא, אלול, קולות ועוד רבים אחרים מפעילים בתי מדרש לכל מי שמעוניין ללמוד. ארגון הוויה-ישראל חופשית מקיים טקסי חיים אלטרנטיביים; התכנסויות אד-הוק כמו ‘לימוד תל אביב’, ‘לימוד חיפה’, ‘לימוד מודיעין’, פסטיבל ‘לא בשמים היא’, קבלות שבת המוניות על חוף ימה של תל אביב, ופסטיבל “הקהל”. גם הם מצהירים מקיימים ומאשרים בעצם הווייתם את חזון התרבות היהודית המתחדשת – הניזונה ממעיינות העבר ויוצרת מערכי תרבות חדשים. וכמו שביאליק בזמנו גייס את מר בלום, שתרם את הממון לבניית ‘אהל שם’ – בחינת אם אין קמח אין תורה – כך גם היום פעילות קרנות רבות מכל העולם היהודי-חילוני בתחום התרבות היהודית-חילונית המתחדשת.

ביאליק ושיח הזהויות

יש הטוענים שחזונו של ביאליק איננו רלוונטי לשאלות הגדולות שהחברה הישראלית מתמודדת אתן. אלי הירש, למשל, רואה בסיפורו של ביאליק “סיפור אשכנזי, משכילי, ציוני-אידיאולוגי”, שאיננו רלוונטי למציאות הישראלית ולדור הצעיר שגדל כאן. [11] האם בחזון התרבות העברית המתחדשת יימצא מזור למצוקות הקיומיות של החברה הישראלית השסועה, המפולגת ובעלת פוליטיקת הזהויות?

בעינינו, התרומה המרכזית של ביאליק לשיח הישראלי היום היא הרצוא ושוב שבין הלכה ואגדה. זו המורשת שלו. הוא חי יצר וכתב בתוך הדיאלקטיקה הזאת. תנועה וקיפאון, התפתחות והבשלה – מוות וצמיחה מחדש – תהליכים הנמצאים בבסיס ההיסטוריה שלנו, ואולי בבסיס המחשבה הדיאלקטית היהודית של חורבן וגאולה. אנו עדים דווקא לתהליכים תרבותיים וחברתיים משמחים – יהדות מתחדשת ויהדות חילונית – ציבורים גדולים ההולכים ויוצרים לעצמם תכנים, טקסים ומנהגים בעלי משמעות, מתוך קשר עמוק לזהות היהודית אך ללא מחויבות להלכה הרבנית-אורתודוקסית, ועוסקים בעשייה תרבותית מקורית. בכך יש המשך ישיר לדרכו של ביאליק. [12]

יש הטוענים שהצד של ה’נומוס’ ב’הלכה ואגדה’ לא מומש. ואילו אנחנו סבורים שכלל לא מדובר כאן בנומוס, אלא בתהליכים של התגבשות תרבותית. אפילו ביאליק עצמו, לאחר שהוא מתאר שוב ושוב ב’הלכה ואגדה’ איך ההלכה מתגבשת בתהליכים ארוכים מאוד, מאבד את סבלנותו ומבקש “בואו והעמידו עלינו מצוות” – כאילו הוא אינו יודע שהמצוות החילוניות החדשות מתגבשות בדיוק כפי שהתגבשו המצוות ההלכתיות.

נראה לנו שאם ברנר, ביאליק ואריה בן גוריון היו מנסים היום לכתוב הגדה כלל-ישראלית, הם היו מגלים שאי אפשר כיום לרצות את מגוון הכוחות המשחקים במגרש של החברה הישראלית. אין מקום לממלכתיות כופה נוסח מפא”י; כור ההיתוך הציף משקעים מרים, ובצדק. חילוניות חמושה ודווקאית נוסח הסוציאליזם של שנות החמישים – גם היא כבר כמעט ואיננה. אבל שיח הזהויות המתחולל בחברה שלנו במלוא עוצמתו, כולל קולות קיצוניים מימין ומשמאל – מחילוניות בלתי מתפשרת ועד חרדיות לוחמנית – בולמים ייצור ‘מצוות חילוניות’ באופן קולקטיבי. ה’חובה’ שעליה מדבר ביאליק היא בראש ובראשונה מודעות ומחויבות. הלכה חילונית יכולה להתממש בצורת ריבוי של התייחסות, ובפסיקה עצמית. כך, למשל, עמיתתי להוראה ואני פסקנו לעצמנו מדוע ואיך נקיים את תענית אסתר השנה. ועוד ידינו נטויה לפסוק לעצמנו הלכות שבת חג ומועד, אשר מצד אחד נטועות בעבר, אך עם התייחסות לחיינו כאן. שוב: כך, למען האמת, גם נוצרה ההלכה הרבנית.

יש להמשיך ולכונן יהדות חילונית שאינה זרה למורשתה ולתרבותה. היהודי החילוני אינו אתאיסט דווקא – מגוון האמונות והשקפות העולם רב כמו גם בחברה הלא-חילונית. כידוע, ‘חילוני’ בארמית משמעו “זר שלא יבוא אל הקדש” [13], אבל כבר זמן רב שיהודים חילונים אינם זרים לקודש, אלא עושים במקורות כבתוך שלהם ויוצקים משמעויות שונות לתוך עולמם – תוך חילון ופתיחת חלונות דווקא למושגים מקובעים כמו אלוהים, קדושה, שבת, בית, משפחה, מעגל השנה ומעגל החיים היהודי. יש החוגגים את החילון בטקסים, ויש החוגגים אותו בלימוד בית מדרשי. עבורנו, גדולה תחושת הזהות של “כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי”. אנחנו תבנית נוף מולדתנו. זו תחושה המחייבת אותנו למודעות ולעשייה, וליציקת משמעויות חדשות בתכנים הישנים.

חשוב לזכור: ביאליק דיבר על תרבות, ולא על מדינה וחוק; הוא כתב על ערכים ועל תהליכים המייצרים משמעות – ואנחנו בעיצומה של התנועה בין הלכה ואגדה. הלוואי שתמיד נהיה בתנועה הזו.


יונה ארזי עוסקת באמנות ומלמדת יהדות בישיבה החילונית של בינ”ה בתל אביב ובהיברו יוניון קולג’ בירושלים. ארי אלון הוא סופר, מורה ודרשן נודד, ממניחי היסודות לבתי המדרש החילוניים ומחלוצי ההתחדשות היהודית. מספריו: עלמא די (1990) ובא אל הקדש (2005)

 

גם ארי אלון וגם יונה ארזי מלמדים בבית המדרש של בינ״ה ברמת אפעל. לחצו לפרטים נוספים >>

גם ארי אלון וגם יונה ארזי מלמדים בבית המדרש של בינ״ה ברמת אפעל. לחצו לפרטים נוספים >>

 


הערות שוליים:

[1] כשביאליק עובד עם ה’טרמינים’ הלכה ואגדה, אין כוונתו להלכה במובן הרבני (התורה או החוק של השולחן ערוך), ואין כוונתו לחטיבות האגדיות בספרות הקודש היהודית. הוא מדבר על תהליכים; תהליכי התגבשות של נורמות וערכים – אתוס, שתחילתם במיתוס – בסיפור היסטורי גדול המכונן תרבות שלמה, כמו למשל סיפור יציאת מצרים. מיתוס ענק מתחיל בסיפור, בהבניית ערכים ובחוק, שגם הוא מתפורר מתמוסס, הופך שוב ל’אגדה’ וחוזר חלילה. זו תנועת רצוא ושוב של יצירת תרבות. כפי שביאליק עצמו כותב ב’הלכה ואגדה’:

ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המלה למחשבה ולהרגשה או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המלה. ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החניה, ספוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה. החלום הרץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המלה, הפרח אל הפרי – והאגדה אל ההלכה … הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה. וכל תרי”ג מצוות שבתורה מה הן אם לא תמציתם האחרונה, צירוף אחר צירוף, של דברי מיתוס, אגדה ומנהגים קדמונים – תורת חיים ותורת פה ולב – שהיו מתחילה כפורחים באויר (ח”נ ביאליק, ‘הלכה ואגדה’, בתוך: כל כתבי ח”נ ביאליק, תל אביב תרצ”ט, עמ’ רז-ריג).

[2] “חלום ומעשה אינם שונים כל כך זה מזה כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם, וגם אחריתם – חלום הוא … ואילו אם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות”. הציטוט מוכר לכול בגרסתו המקוצרת: “אם תרצו אין זו אגדה”. ראו זיוה שמיר, המשורר הגבירה והשפחה, הוצאת ספרא, 2013, עמ’ 97.

[3] האגדה כאן – כמוסבר בהערה 1 – היא מיתוס המשיח שנוצר טופח וגדל בספרות חז”ל, “קול המונה של תביעת הלב” לגאולה – שהתגבש לאגדה והפך לאחד מעיקרי האמונה.

[4] חיים נחמן ביאליק, ‘לשאלת התרבות העברית’, דברים שבעל פה, ב, עמ’ קצח.

[5] חיים נחמן ביאליק, ‘על-סף בית-המדרש’, בתוך חיים נחמן ביאליק: השירים, דביר, תשס”ה, עמ’ 50-45.

[6]  ‘הלכה ואגדה’ (לעיל הערה 1).

[7]  נחמיה י, לג: “וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת”.

[8]  ‘בשעה זו’, שיחה במסיבת העיתונאים מטעם האוניברסיטה, ביום ט”ו אייר תרצ”ג, בתוך: חיים נחמן ביאליק, דברים שבעל פה.

[9] שמואל אבנרי, ‘איך חישמל “ענג שבת” של ביאליק את הישוב’, http://old.lifshiz.macam.ac.il/tafrit/odot/maim/maim%20tashsaz/avneri.pdf.

[10]  מוטי זעירא, ‘וכך נכנס החג לתוקפו, א.ד. גורדון כמעצב תרבות’, http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/DocLib2/16.pdf.

[11] אלי הירש קורא שירה, בלוג, דצמבר 2008, http://elihirsh.com/?p=685.

[12]  שלא לדבר על המאמץ של פרופ’ מנחם אלון בתחום המשפט העברי.

[13]  תרגום אונקלוס שמות פרק כט פסוק לג: “וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם”: “וחילוני לא ייכול ארי קודשא אנון”.