אמילי עמרוסי יצאה לדבר עם ראשי “הישיבות החילוניות” וציפתה לפגוש צדקנים שהתנ”ך עבורם הוא רק טקסט מעניין • עד שהם פתחו ספרים ואת הפה • לקראת תשעה באב היא שוחחה איתם על אורח חייהם, וגילתה מדוע הציונות הדתית חוששת מהם, בעוד החרדים שותפים איתם ללימוד תורה.

 | אמילי עמרוסי, ״ישראלי היום״, פורסם ב-12.8.16 במוסף הפוליטי.

אני דתייה, אורתודוקסית. הם – חילונים מעצבנים. אני מעדיפה את החילוני שלי בור ועם הארץ מאשר אפיקורס מלומד. כשעורך המוסף ביקש, לקראת תשעה באב, שאצא לדבר עם ראשי הישיבות החילוניות, אמרתי לו את האמת: בעיניי מדובר בקבוצת צדקנים שמערבבים בעברית בין זכר ונקבה מטעמים פמיניסטיים; אנשים שמדברים על זהות יהודית, אבל קוראים לתורה “מקרא” ולגמרא “תלמוד”; שניגשים לספרי הקודש שלנו כאל “טקסט”; שאין בהם חיות של אהבה, שלא מחזיקים מסורת רוחשת אם לא נמצאו לה הסברים, שלא שרים את היהדות אלא לומדים אותה. אשכנזים צמחונים וכל החבילה.
הריחוק שהדבקתי להם התמוסס כשראיתי אותם פותחים ספרים ועל פניהם נהרה. בסוף זמן של הקשבה חשבתי שצריך לשחרר. האוצר שייך לכולם. היהדות אינה שלי ואין לה מתכון אחד.
חלק ממה שאני עושה, כדתייה, אני עושה כדי להבטיח את הזהות היהודית של הנכדים והנינים שלי. את עצם ידיעת יהדותם, זכירתם את הברית. עושה ומקיימת כי יש חוק שימור: רק כך, במעשים, גם צאצאיי יקיימו ויזכרו. אחרי השיחה עם ראשי הישיבות החילוניות אני כבר פחות בטוחה בכך. מגע עם טקסטים, בלי תנועות ידיים של מעשים, שיוצר זהות יהודית עמוקה. אולי תחזיק מעמד עד צאצאיהם.
ההרשמה לתכנית ‘אביב’ בישיבה החילונית בתל אביב בעיצומה! לחצו על התמונה לפרטים נוספים

הם לא מוכנים להיצמד לאף אחד משלושת הזרמים ביהדות, אבל אם היה צריך לשייך אותם לאחד מהם, היה מתבקש להדק אותם דווקא לאורתודוקסיה. חילונים אורתודוקסים. חילונים לכתחילה. ידענים שבחרו בחילוניות (בניגוד להוריהם ושכניהם), לא תינוקות ולא נשבו.

20 שנים בונה התנועה הזאת שדרת רוח שאפשר למנות בתוכה את דב אלבוים, ד”ר רוחמה וייס, מוקי צור, ארי אלון, חיים באר ורבים אחרים. חילונים שאינם עוסקים בחול, כפי שורש המילה, אלא בקודש. כינסנו את ראשי הישיבות החילוניות בישראל: שמעון ועקנין, ראש הישיבה החילונית בבאר שבע; ריטה ברודניק, ראש הישיבה החילונית בתל אביב; אריאל לוינסון, ראש הישיבה החילונית בירושלים; וערן ברוך, מנכ”ל ארגון בינ”ה שמפעיל את הישיבות. אחר כך ראיינתי גם את ד”ר תומר פרסיקו ממכון שלום הרטמן, כי הוא אדם חכם ורוחו טובה, וגם כי לימד בבינ”ה מיומה הראשון ומלמד היום בבית עלמא בתל אביב.
“אני חלק מתנועה של חילונים שמבינים שהיתה פה תקלה”, אומר ערן ברוך, “עגנון אמר על ברנר שידע אלף דפי גמרא בעל פה, והוא לא אחד שחילק מחמאות. היו תלמידי חכמים חילונים שהכירו את המסורת, והיה להם במה למרוד. דור אחר כך כבר לא היה. השאיפה שלנו היא לייצר תלמידי חכמים חילונים שלומדים יהדות באופן עמוק”.
ב־2006 ייסד עם טל שקד את הישיבה החילונית בתל אביב. “אני יהודי חילוני”, הוא מצהיר. “רוב היהודים בעולם הם חילונים. בן־גוריון לא היה יהודי דתי, וגם ברל כצנלסון, והייתי מוסיף את קהלת ואיוב. הספק הוא חלק מרכזי ביהדות”.

“החילונים מוותרים לעצמם”

קל ללגלג על מי שמכנים עצמם “ראש ישיבה” בלי הסמכה ובלי כיפה. החזרתי את הלגלוג פנימה והתיישבתי מולם באוזן פקוחה.
ועקנין, מבית דתי בבאר שבע, חזר בשאלה והרגיש בטן ריקה. “מצאתי שהחילוניות שהגעתי אליה היתה לא קונסטרוקטיבית. יש אשליה שבציבור החילוני הזהות היהודית חזקה, עד כדי כך חזקה שהיא פשוט ריקה: משרתים בצה”ל ומניפים דגל, אבל זו לא יהדות, זו לאומיות־לאומנות ישראלית. אני רוצה להשתמש במורשת שלי ומתוכה לפרש את המציאות”.
ברודניק עלתה לארץ מבריה”מ כשהיתה בת 9. כשהיא פוגשת חילונים שאומרים לה “עזבי אותי מיהדות”, היא חושבת שהם מוותרים לעצמם, לא לאחרים. “הייתי רוצה שחילונים לא יוותרו על חיפוש תשובות, ולא יגידו ‘זה לא שלנו’ כי יהדות הפכה להיות נושא נפיץ.
“לישיבה מגיעים אנשים שרוצים להמשיך את המסורת הפרשנית, ליצור בתוכה. אנחנו לומדים לימוד פילוסופי שיש לו גם צד מעשי. למשל, לבחור מה אני עושה בערב שבת כשאין לי מבית אבא משהו שעושים בערב שבת. הקונספט שמוביל אותנו הוא תיקון עולם. מה האחריות שלי כלפי עצמי, כלפי הסביבה שלי”.
לוינסון גדל במשפחה דתית בירושלים ולמד בישיבת מעלה גלבוע. אחרי הצבא התפרק מהמשקפיים והתרחק מתפיסת העולם שעליה גדל. כשנסע לדרום, לעבוד במצפה עזוז כרועה צאן, נטוע בהחלטה לבחור בחילוניות, הבין שמעולם הלימוד לא יוכל להתנתק.
“למדתי שנים מסורות דתיות, ושאלתי את עצמי מי הם הרבנים החילונים. יצאתי למסע של לימוד טקסטים, לגילוי החילונים הראשונים. התברר לי שלא רק שישראלים מבית חילוני לא מכירים את הטקסטים של היהדות הדתית, אלא הם גם לא מכירים את הטקסטים של החילוניות, את האבות והאימהות של המחשבה המודרנית.
“בתיכונים דתיים מקדישים זמן לטקסטים המרכזיים של הציונות הדתית, אבל בחינוך הממלכתי יש פחד מנגיעה בטקסטים דתיים ופחד מנגיעה בטקסטים חילוניים, כך שתהליך בניית זהות יהודית־ישראלית פשוט לא קורה שם”.
עם אבישי וול וניר עמית הקים לוינסון את הישיבה החילונית בירושלים, שצמחה מתוך חבורת לימוד ביתית שהלכה והתרחבה (הזמר והיוצר ברי סחרוף היה בין מגדליה). “רצינו לתת מקום לקהל שרוצה לימוד ארוך טווח, פסק זמן מהחיים ושקיעה אינטנסיבית בעולם הלימוד. לימוד אינטלקטואלי, רוחני, מוסרי”, הוא מסביר.
"תופרים יהדויות שונות לפי מידה". ראשי הישיבות החילוניות לוינסון, ברודניק וועקנין פותחים ספרים. צילום: זיו קורן ל״ישראל היום״.
“תופרים יהדויות שונות לפי מידה”. ראשי הישיבות החילוניות לוינסון, ברודניק וועקנין פותחים ספרים. צילום: זיו קורן ל״ישראל היום״.
היהדות שלי כוללת את מעמד הר סיני. כשאני מספרת עליו לילדיי אני לא מתארת ש”בני ישראל” היו שם, אלא ש”אנחנו” היינו שם. התורה הועברה אל משה מהשמיים, ואנחנו היינו עדי ראייה ושמיעה, וקיבלנו את התורה כולה, כולל תרי”ג מצוות לא הכי נעימות. מבחינתכם, מעמד כזה היה או לא היה? 
ועקנין: “ברור שהיה וברור שלא היה. באמת הארכיאולוגית, מעמד הר סיני לא היה. אבל זה אתוס ישראלי. אנחנו צריכים לחנך לאורו כמעמד חירות של עם עבדים שיוצא לחופשי”.
פרסיקו: “לא היה מעמד הר סיני, וזה לא משנה. זה סיפור שעבר מדור לדור 3,000 שנה, אז הוא משמעותי. ואדרבה, אם הוא לא היה בפועל, העובדה שהוא שרד מלמדת שיש בו משמעות עמוקה. מבחינתי התורה לא הוכתבה למשה אלא נכתבה על ידי בני אדם, אבל אין לי בעיה לומר שהם היו תחת השראה אלוהית”.
לוינסון מצטרף אליו. “אני מאמין שהיה איזשהו אירוע מכונן בהר סיני שהניע גלגל, חוויה קולקטיבית מרוממת שנתנה השראה למאות דורות. בני אנוש כתבו את אחת היצירות הרוחניות והספרותיות הגדולות בהיסטוריה של העולם. אנשים כמוני, בשר ודם, כתבו את הדברים שאנחנו קוראים!
“דיברנו על אפיקורסים ובורים, ואני רוצה לתקן אותך. החילוניות הישראלית היא לא אפיקורסית. לא אתיאיסטית. יש משהו בין אלוהים היהודי לכוח עליון שנוכח, אבל אנחנו לא עוסקים בזה בישיבה.
“מבחינתנו ארון הספרים היהודי הוא מפעל אנושי ולא אלוהי, ועצם זה שהוא אנושי זה הרבה יותר מרגש מאשר האמונה שזה נכתב על ידי מישהו נשגב ונהדר. היו אלה יחידים, קבוצות, בתי ספר, נביאים, כיתות, שעסקו כל הזמן, באופן אינטנסיבי, במסורות מקודשות. האוטונומיה האנושית יותר מסעירה מאשר קול שנשמע משמיים”.

היהדות כסופרמרקט

כחילוני שלומד לא בהכרח כדי לקיים, אתה קורא טקסט יהודי כמו שאני קוראת סאגות איסלנדיות?
“מה שאני קורא בתנ”ך ובתלמוד הוא שלי. הוא שלי באופן חזק יותר וקיומי יותר ממי שמאמין שתורה ניתנה משמיים”.
“אנחנו לומדים בדרך חדשה”, מוסיף ערן ברוך. “באקדמיה לימוד הטקסטים הוא ביקורתי, ניתוח בכלים מדעיים. אם את עושה עבודת מאסטר על שבת, המנחה שלך לא ישאל מה את עושה בשבת בבית. בישיבה דתית הלימוד הוא מסורתי ומתייחסים לטקסט כמקור סמכות. רלוונטי שרב בישיבה ישאל את התלמיד מה הוא עושה בבית בשבתות.
“בבינ”ה גם לומדים באופן מסורתי, גם מפעילים כלי ביקורת מדעיים וגם שואלים את עצמנו מה אנחנו עושים בבית בשבת. כל תלמיד מעצב את דרכו, את השבת שלו, את המסורת שלו”.
אבל העניין במסורת הוא הקולקטיב שמקיים אותה. אם כל אחד בוחר לעצמו דרך, וכל דור לוקח מהמדף משהו אחר, אז אין מסורת.
ועקנין: “אני לא מפחד להגיד שהיהדות היא סופרמרקט מבחינתי. אני בוחר מתוך היהדות מה מתאים לי ולערכים שלי. אז קידוש בערב שבת אני בוחר לעשות, כי בעיניי שבת היא המסר היהודי הכי חשוב ולא סתם היא מופיעה כבר בתחילת התורה.
“שבת היא חופש, היא הבנה מה הם החיים עצמם, במיוחד בעולם קפיטליסטי כשלנו. אני מנסה לקדש את היום הזה. אדם דתי היה מוסיף ‘כפי שצווינו’, אבל אני לא צוויתי.
“המשמעות הלאומית האמיתית היא ליצור מחדש מסורת. מדרש הוא מושג שהתהווה במשך מאות שנים, עוד ממדרשים פנים־מקראיים, ושיאו בתקופת חז”ל. בשלב מסוים משהו שם קפא. יש לנו חוכמה אנושית עשירה שהפסקנו לפתח אותה. מסורת המדרש חייבת להתחדש.
“אני פוגש אצלי בישיבה צעירים עם קשר קלוש ביותר ליהדות שנחשפים לראשונה לתלמוד, מקרא, פיוט, יצירה עברית לדורותיה. הם יוצרים משהו חדש בתוך המסורת. זה מחזק את הבסיס המשותף שלנו כעם”.
איך בסיס משותף, כשאתם מדברים על סופרמרקט? אתה תבחר בשבת כי היא יותר מגניבה, אבל שעטנז זו לא מצווה סקסית אז את זה לא תקיים. זה לא מאפשר בסיס משותף. היהודי הדתי מקבל על עצמו מחויבות לכל הסט, ואתה ממציא סט תפור לפי מידות אישיות. 
“את טועה. העובדה היא שאין בסיס משותף היום. גם במרחב הדתי יש פיצולי פיצולים. אני חושב שהגרעין היהודי מספיק חזק, בטח במדינת ישראל, ואין חשש שמשהו יישבר.
ברודניק: “אנשים מצביעים ברגליים. הנתק בין רוב הישראלים ליהדות כבר קיים, ואת שואלת על הבסיס המשותף?”
“בגולה היה צריך שולחן ערוך אחיד ושכל היהודים יעשו אותו הדבר”, מוסיף ברוך, “היום, כשעושים חתונה בישראל, אפשר שברמת בית שמש זו תהיה חתונה חסידית, ובקיבוץ חתונה קיבוצית, וברעננה חתונה קונסרבטיבית, וזה בסדר, כל עוד אנשים מכבדים זה את זה ומנהלים שיח עם המסורת שלהם. היהדות שייכת גם לחילונים, והם צריכים להרגיש בתוכה בני בית”.
“הצעירים הישראלים יוצאים ממערכת החינוך הממלכתית עם המון שאלות, אפס תשובות וזהות מטושטשת”, אומר לוינסון, “בתקופה שאחרי צבא יש חיפוש אחר זהות ומשמעות. זה דור שמחפש משמעות.
“היסטורית, תרבותית, לא היו ישיבות חילוניות. רצינו להקים מודל של בית מדרש שמתאים למאה ה־21, שיושבים בו אנשים ונשים יחד, בספקטרום פדגוגי רחב, לימוד שיש בו ראש, רגש, נפש וגוף, אפשרות לשבת ולשאול את השאלות הגדולות של החיים, צ’אנס למקם את עצמך על הרצף, לכונן תרבות יהודית צעירה וחילונית בישראל.
“כל הדברים האלה קורים. הצלחנו. הישיבות החילוניות הן חוד החנית של העולם היהודי היום. היצירה האינטלקטואלית והרוחנית בישיבות החילוניות הספורות עשירה יותר ממאות ואלפי הישיבות הדתיות”.
״מה זה אומר ׳ליהדות יש סט ערכים והנחיות׳ סליחה, את מקיימת הכל?״. מימין: ראשי הישיבות לוינסון, ברודניק וועקנין עם כתבתנו. צילום: זיו קורן ל״ישראל היום״.
״מה זה אומר ׳ליהדות יש סט ערכים והנחיות׳ סליחה, את מקיימת הכל?״. מימין: ראשי הישיבות לוינסון, ברודניק וועקנין עם כתבתנו. צילום: זיו קורן ל״ישראל היום״.

“בעד איסור מסחר בשבת”

אסופת הטקסטים בבית המדרש החילוני, כמובן, שונה מבית המדרש הדתי. לצד היכרות עם ספרות חז”ל והסתעפויותיה, הם נעים מעל הקלאסיקות הגדולות של העבריות החילונית. “מנדלסון ותנועת ההשכלה, ליליינבלום, האוטוביוגרפיות הראשונות, הרומנים הראשונים, ביאליק, אחד העם, ברדיצ’בסקי”, מונה לוינסון.

“אנחנו לומדים גם סוגיות קלאסיות בהלכה כדי להבין איך המנגנון ההלכתי עובד, ומשם ‘עובר לעשייתן’: לתקן עולם לאור ערכי הצדק החברתי ביהדות ויצירת הלכה חילונית. מה זה הלכה חילונית? למשל לכבות את המחשב והטלפון בשבת כדי לתת לעצמי מרווח נשימה ליצירה, למשפחה, לתפילה. אני אעשה את זה לפי כניסת השבת היהודית ויציאת השבת היהודית, אבל מתוך בחירה מודעת”.
מה אתם חושבים בסוגיית הגיור? כחילונים, מה צריך להיות המנגנון להצטרפות לעם ישראל?
ועקנין: “צריך להיות גמישים. מי שרוצה להצטרף לעם ישראל בעקבות נישואים או התעניינות כנה, צריך לאפשר לו לעשות זאת באופן מיידי וקל, קל וחומר עולים שגרים בישראל ומשרתים בצה”ל. כלפיהם ודאי שאין מקום לגיור הלכתי מלא”.
“אני מכירה הרבה יהודים לא הלכתיים שהגיעו לכאן על בסיס חוק השבות”, עונה ברודניק, “בבריה”מ הם נרדפו על יהדותם גם אם היתה רק מצד האבא, שמרו מנהגים יהודיים בבית, ופה הם נדרשים להוכיח את יהדותם. היהדות שלי אינה הלכתית. היא יהדות תרבותית. בגיורים צריך לחזור למודל רות ונעמי. ברגע שנאמר ‘עמך־עמי ואלוהיך־אלוהיי, אחלוק איתך את הדרך ואקבר איתך’, זו ההצהרה הכי חשובה לכניסה לעם היהודי”.
לוינסון מבקש לתת לכל זרם לקבוע לעצמו את מנגנון ההצטרפות, ושהמדינה תכיר בכל הגיורים. “התנועה של יהדות חילונית, כזרם, עוד לא הגיעה למקום שבו אפשר ליצור בית מדרש לגיור”, הוא אומר.
מה עם הפרהסיה של מדינת היהודים? האם משהו ברחוב הישראלי צריך להיות בעל צביון יהודי? איסור חמץ בפסח? הגבלת מסחר בשבת?
פרסיקו: “אני מבדיל בין פרט לכלל. אסור למדינה לכפות משהו בעל גוון דתי על הפרט. העובדה שנישואים אזרחיים אינם אפשריים בישראל היא שערורייה. בתחום הכלל, מנגד, אי אפשר להפריד דת ומדינה. הפרהסיה צריכה לבטא את המסורת היהודית סביב חגים ושבתות, וצריך להגיע לפשרות נקודתיות. בגדול, אני בעד איסור מסחר בשבת”.
“הפרהסיה צריכה להיות יהודית אבל אסור לכפות אותה. כשנותנים דו”ח למציגי חמץ בפומבי בפסח, זה מגחיך את היהדות”, מרחיב ועקנין. “החיבור בין מדינה והלכה לא עבר איזון ועידון. הייתי רוצה לראות משהו שונה ברחוב בחג ובשבת, אבל לא בגלל המחוקק”.
ברודניק: “יש 70 פנים לתורה שצריכים לבוא לידי ביטוי בצביון של הרחוב, ו־70 פנים לשבת ישראלית. אני מבקשת מהדתיים שיתיישבו איתנו לשולחן העגול למציאת פתרונות לחיים משותפים”.
“החילוני הוא שותף חלקי היום. מקבלים החלטות בשבילו, והוא לא לוקח אחריות על האופן שבו מתנהלת הפרהסיה במדינה היהודית”, מוסיף לוינסון, “אמנת גביזון־מידן היא השלב הראשון שצריך להיות מיושם. לחברים הדתיים שלי אגיד שאתם יכולים להזמין חילונים לשיחה. זו לא שיחה סגורה שאתם מנהלים עם הקהילה או המשפחה שלכם. השיחה הזאת היא של כולנו יחד”.
“החילונים”, מסכם פרסיקו, “צריכים לעמוד ביתר תוקף על ערכים הומניסטיים ליברליים, בעוד לפעמים יש כניעה בלי קרב. מהדתיים הייתי מבקש להקפיד על יושר אינטלקטואלי, פתיחות לביקורת, וגם על סובלנות לתחום הפרט של הזולת”.

רוצים תשובה, בלי החזרה

התלמידים בישיבות החילוניות מגיעים ברובם המכריע מבתים חילוניים. מיעוטם מבתים דתיים, אחרי שהסירו מעצמם עול מצוות. “צעירים ישראלים שפעילים ומעורים בחברה, בכלכלה, בסוגיות של מגדר”, מתאר לוינסון, “אבל יש תחום אחד שהם לא יודעים בו כלום וזה יהדות. יש הורים ששומעים שהילד נוסע לישיבה בירושלים, ולא משנה שזו ישיבה חילונית, ומודאגים מחזרה בתשובה. בסוף הם גאים מאוד בילדים שלהם”.

אני מניחה שמי שיותר מודאג הם לא ההורים החילונים, אלא החברה הדתית שרואה אתכם צועדים לתוך השדה שלה.
“אני יודע שרבנים מפחדים מאיתנו. חילוני שיודע לקרוא דף גמרא או דף מהתנ”ך לעיתים לא פחות טוב מהתלמידים בישיבות – ודאי שזה מעורר פחד. אגב, אני מזהה יותר פחד בציונות הדתית מאשר אצל החרדים. הפחידו אותנו שהחרדים בירושלים יפגינו נגדנו וידרשו לסגור אותנו, וזה לא קרה. ויש חרדים ששותפים אתנו ללימוד”.
מעניין שהתנועה לא מולידה קבלת עול תורה ומצוות. תיקוני השבועות, טרנד הפיוטים, מעגלי התפילה וקבלות השבת, מעמדי הסליחות – כל אלו הם חזרה למקורות, בלי חזרה בתשובה.
פרסיקו: “לציונות החילונית היו תשובות לשאלה מה הופך חילוני ליהודי: חזרנו לארץ אבותינו ההיסטורית, הקמנו ישות ריבונית כמו המכבים, הגשמנו את חזון הנביאים בבניית חברת מופת סוציאליסטית. הרשימה הזו היתה כרוכה באתוס הקולקטיבי. אלא שהפרידגמה הציונית של מפא”י קרסה, ואיתה האתוס הקולקטיבי. עלה אתוס של אינדיבידואליזם, הגשמה עצמית, קרייריזם, ונעלמה גם התשובה הציונית לשאלה מה עושה אותי יהודי.
“הצעירים הלמדנים הללו מחפשים תשובה חדשה לשאלה, אבל לא חוזרים בתשובה – כי הם באים מעמדה אינדיבידואליסטית ולא הולכים להיכנס למערכת חדשה, עם כללים נוקשים ומחויבות לכלל. אז יש תפירה לפי מידה של יהדויות שונות עבור עצמם. קבלה, חסידות, פיוט, שיטת ימימה, מעגלי תפילה. האדם עצמו הוא הסמכות”.
אני לא מבינה את הבחירה. או שאתה מקבל עליך הר כגיגית, או שלא. יש סט של ערכים והנחיות למי שבוחר ביהדות.
“סליחה, את מקיימת הכל? מה זה ‘כל הסט’? התקנות של חסידות גור ניתנו במעמד הר סיני? האנטי־ציונות של סאטמר היא חלק מהסט? לימוד תורה לנשים – אסור או מותר או חובה?”
אבל נקודת המוצא של הדתי־אורתודוקסי היא מחויבות, וזו של החילוני היא ההפך ממחויבות. 
“העולם השתנה. הצעיר שיושב בישיבה חילונית סבור שהסמכות על חייו נמצאת אצלו ולא במקום אחר. מבחינת החילוני המתעניין, אם הוא לא יהיה נאמן לעצמו, אם ייקח על עצמו דברים טכניים או שמנוגדים לתפיסת עולמו, הוא ירגיש שהוא מתרחק מאלוהים, לא מתקרב אליו.
“היהדות היום במצב חסר תקדים: 80 אחוזים מהעם היהודי לא שומרים את ההלכה. קרה משהו דרמטי. אבל החילונים צריכים להכיר את התרבות שלהם בלי קשר לשאלה אם יש או אין אלוהים, כי אדם צריך להכיר את תרבותו. היהדות היא התרבות שלי, היא השפה שבה אני מדבר”.

בינ”ה: מאות מצטרפים בשנה – וישיבה נוספת בשלבי הקמה

בינ”ה, ארגון חינוכי חברתי, נכתב בלי מירכאות וגם עם. “בית יוצר לנשמת האומה”, מילים של ביאליק. עמוד השדרה שלהם הוא מגע עם היהדות וחיבור אליה על בסיס תרבותי ולא על בסיס דתי.
הישיבה החילונית הראשונה (בישראל ובעולם) הוקמה בדרום תל אביב, ובעקבותיה קמו ישיבות כאלו בירושלים ובבאר שבע. הזירות בתל אביב עברו לסמינר ברמת אפעל ובגני הטבע (לשעבר הגנים הבוטניים). בכל שנה מצטרפים מאות צעירים למסלולים השונים של בינ”ה, שמשלבים לימוד יהדות והתנדבות בקהילה: גרעיני נח”ל, מכינה קדם־צבאית, בית מדרש לקהל הרחב, תוכניות למתנדבים לשנת שירות ולצעירים מחו”ל ועוד.
בתומכים הגדולים של בינ”ה אפשר למצוא בין השאר את קרן פוזן, המגבית היהודית המאוחדת, פדרציות של קהילות יהודיות רבות בארה”ב, ארגון ג’וינט ישראל, קרן אבי חי, הסוכנות היהודית ואפילו, במפתיע, המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך. עצב הזהות היהודית והסיפור היהודי נוכח מאוד בשיח לצד כל החבילה ההומניסטית־רציונלית־פלורליסטית.
מצד אחד לוח השנה העברי, מהצד האחר התנדבות עם מהגרים זרים בדרום תל אביב. בינ”ה היא ראש החץ של ההתחדשות היהודית־חילונית, ובשנה הבאה הם עתידים להקים ישיבה נוספת, בחיפה.

ההרשמה לתכניות הלימוד בישיבות החילוניות בעיצומה!

לפרטים נוספים על ‘תכנית אביב’ והרשמה לחצו >>