בין מתתיהו למטאטא – לאן נעלמה האישה? | מחשבות על מרד חנוכה

“שתוק טיפש אמרת שטות! בעצמך אתה סמרטוט!”

כך עונים כלי הבית לשעון בקטע המפורסם “זה היה בחנוכה” של אלתרמן, כאשר זה מתגרה בהם ושואל: “מי אתם, כלים כבודים? או סחבות וסמרטוטים?”

כשהייתי ילדה קטנה, דעתנית ודברנית, כפי שטרחו לומר לי חברי וחברות הקיבוץ שבו גדלתי ללא הרף (והרי לילדות קטנות לא אמורות להיות דעות מוצקות על החיים, ובטח שאין זה מקובל שיביעו אותן בקול רם ובכל הזדמנות), נבחרתי לגאוותי הגדולה לגלם את דמותו של מתתיהו הכהן בהמחזת “זה היה בחנוכה” השנתית. כיום הטקסט היפה הזה כמעט ונשכח, אולם בשנות ילדותי המחזות שלו היו פרקטיקה ידועה ומקובלת בתנועה הקיבוצית, ואף ניתן לחשוד באלתרמן קשישא שכתב אותו על בית הילדים שבקיבוץ (מה זאת אומרת “זה היה בחנוכה, הילדים שכבו לישון, הכיתה הייתה ריקה, רק הבהב עוד נר ראשון”? וכי ישנו עוד מקום בו הילדים שוכבים לישון כולם יחדיו?)

הסיבה לבחירה דווקא בי הייתה מעט פרוזאית, אני חוששת. כנראה שאף אחד או אחת מבני ובנות הכיתה שלי לא מסוגלים היו להתמודד עם קיתונות הטקסט חוצב הלהבות שהושמו בפיו של מתתיהו – המטאטא. וכך נבחרתי אני.

מתתיהו החשמונאי היה בדמיוננו סב רחום- אך תקיף, ליבו הגדול מכיל את קול וכל האמת לאמיתה: את הכעס על המזייפים, ה”מתייוונים” הארורים, את החמלה על אומרי האמת, הבוחרים באור, את הגבורה ואת הרחמים ואת מלוא החוכמה כולה.

רק כשגדלתי ופתחתי את ספרי המקבים, מצאתי שם דמות הרבה יותר מורכבת, והרבה פחות עגולה.

כאשר שליח המלך מזמין את מתתיהו לעשות כמצוות המלך ולזבוח ראשון לאלוהי היוונים, הוא מסרב, כמובן. אולם מה הוא עושה מיד אחר-כך, כאשר יהודי אחר עולה לזבוח במקומו? הקטע הבא גורם בכל פעם לקבוצות שאני מלמדת, בוגרי ובוגרות החינוך הממלכתי, לשמוט את הלסת בתדהמה.

“וּכְכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה קָרַב אִישׁ יְהוּדִי לְעֵינֵי כֻלָּם לִזְבֹּחַ עַל הַבָּמָה בְּמוֹדִיעִים כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ:  וַיַּרְא מַתִּתְיָהוּ וַיְקַנֵּא וַיִּשְׁתּוֹנַן כִּלְיוֹתָיו וַיְשַׁלַּח חֲרוֹנוֹ כַּמִּשְׁפָּט וַיָּרָץ וַיִזְבָּחֵהוּ עַל-הַבָּמָה: וְאֶת אִישׁ הַמֶּלֶךְ הַמְּאַלֵּץ לִזְבֹּחַ הֵמִית בָּעֵת הַהִיא וְאֶת הַבָּמָה הָרַס:” (מקבים א’, פרק ב’, כ”ח).

סבא מתתיהו של זיכרונות ילדותנו הופך לרוצח תקיף ואכזר, שמעשיו מוצדקים בהחלט, כי הרי הוא “מקנא לתורה”. אם היינו פוגשים בו היום היינו עוצרים אותו בכוח, מגישים נגדו עתירה לבג”ץ, מפגינים, או לפחות חותמים על עצומה. לא סתם נעלמו כמעט ספרי המקבים, לא נכנסו אל התנ”ך, ונשמרו לנו רק בתרגומם ליוונית. לא סתם בחרו חז”ל להמעיט עד מאוד במקומו של המרד, ולהתמקד, במקומו, בסיפור נס חנוכה.

מעניין במיוחד הביטוי “וישתונן כליותיו”. מקורו בפסוק בתהילים: ” כִּי-יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן” (תהילים ע”ג, כ”א). רש”י מפרש את המילה “אשתונן” כ”לשון חרב שנון”, ומצודת ציון מפרש כ”שנון וחדוד”. כלומר “וישתונן כליותיו” משמעו לחדד את הכליות, את הַפְּנִים, ולעשותן כמו חרב.

פעולת המרד כלפי החוץ, הזעם, ההתנגדות, מתחילה בהתבוננות פנימה אפוא, בבדיקה פנימית, התכוונות וחידוד, המובילות למעשה המרד עצמו.

מעשה המרד של מתתיהו מוביל אותו ואת בניו למעשי אלימות קשים. מול הסיפור הזה אני שואלת: במה אנחנו מורדים? למה אנחנו מתנגדים? וכשאנחנו קוראים, כמו מתתיהו, “מי לה’ אלי”- למה אנחנו קוראים? לאיזה סוג של פעולה?

התשובה שלי ברורה.

אני מורדת בספרי המקבים, ובמהות הזאת, של המקבת המנקבת, ובוחרת על פניה בתפילת ׳על הניסים׳, מלאת הצנעה והענווה. אני מורדת בגבורה הגברית הזאת, הכוחנית והרומסת, שבגרסתה המרוככת לילדים קוראת בקול גדול “שתוק טיפש אמרת שטות” ובגרסת המבוגרים שלה רוצחת בני אדם על מזבח הקנאות, כאילו היו קורבנות על הבמה. אני מורדת בצדקת הדרך העיוורת, שבכוחה כל האחרים תמיד טועים, ורק דרכנו האחת היא הצודקת תמיד. אני מורדת בקנאות דתית, חברתית, תרבותית או מוסרית, שבכוחה כל הצללים הממלאים את חיינו ביופי נמחקים החוצה ונשארים רק השחור והלבן הברורים, האלימים, חסרי החמלה.

השנה, כשקראתי עם תלמידי את סיפור החנוכה בגרסתו לילדים, והגענו לשמות חמשת בניו של מתתיהו, שאלה אחת התלמידות שלי את השאלה הכה-פשוטה, שאלת המלך-הוא-עירום המבריקה: “אבל איפה הבנות של מתתיהו? לצד יהודה, ויוחנן, ושמעון ואלעזר ויונתן- איפה הבנות? והיכן נמצאת אשתו בסיפור הזה? מה דעתה?”

והיום- הארץ רועשת וגועשת בשאלת נשים לוחמות בצבא. לכל אחד ואחת יש דעה. הדבר האחרון שאי פעם רציתי להיות הוא לוחמת בצבא. אינני מסוגלת לחנך לכך את ביתי. ועם זאת עד כמה אני כמהה למבט נשי בתוך הטנק. בין המפקדים הצעירים, בישיבות הגדודים. במטה הכללי. מתי כבר ישבו שם נשים כשוות, בקול ובדעה ובמספר, בדרגה ובעמדה?

הסיפור מכיל- הנשים הוא תמיד סיפור מורכב יותר. הוא מפותל ומעניין יותר. אין בו אמת אחת, וקשה יותר להגיע בתוכו להכרעה. הוא מכיל את כעס המרד, ואת הקנאות, את החמלה- ואת העמידה על הצדק, וגם את שינון הכליות, החשיבה המעמיקה, וההבנה הברורה, כי הצדק הוא עניין כל כך יחסי, והכל תמיד בעיני המתבוננת.

“אולי ננסה לכתוב את הסיפור מנקודת מבטם של היוונים?” המשיכה ושאלה תלמידתי החכמה.

ואני מברכת אותנו, כשאנו מדליקים נרות חנוכה השנה, שנהיה זועמים- וזועמות, מורכבים-ומורכבות, צודקים- וצודקות, טועים- וטועות, רבי-ורבות פנים. שנאמר: על הניסים.

חנוכה שמח.

***

רינה לבנון היא מורה בישיבה החילונית בתל אביב ולשעבר מנהלת מחלקת החינוך של בינ״ה. המאמר נכתב במסגרת #פרויקט_הנרות של בינ״ה בחנוכה תשע״ז. לפרויקט המלא לחצו כאן.