לא זורקים עובד לרחוב | פרשת בהר בחוקותי

בתורה ציוו אותנו לשמוט אחרי 49 שנים. ברשות השידור נאלצו לעשות זאת אחרי 48, והתיזמון של הפרשה שמלמדת לא לפטר אדם מבלי שיש לו פרנסה אחרת – סמלי ביותר

פורסם לראשונה במאקו

העיסוק התקשורתי בסגירת רשות השידור העלה בשבועות האחרונים דיון בסוגיות חשובות, שבדרך כלל נדחקות לעמודים האחוריים של העיתונים – עבודה שכירה, תלות העובד במעביד, חוסר היכולת למצוא עבודה בגיל מאוחר, פערי שכר בין מגזרים והפער בין שכר העובדים ליוקר המחיה.

כמובן, שסוגיות אלה אינן נחלתם של עובדי רשות השידור בלבד, אלא שבד”כ אנחנו פחות נחשפים למקרים של סגירת מפעלים בפריפריה, אשר לצערנו מסוקרים מעט מאד. עובדי הרשות, בצדק מבחינתם, השתמשו במאבקם בכלי התקשורתי העומד לרשותם ובכך, סיפקו לנו זמן למחשבה על נושאים כאובים אלה. לכך הצטרפו בשבועות האחרונים גם הבחירות האמוציונליות לראשות ההסתדרות, המעלות לדיון הציבורי, נושאים חברתיים הקשורים לעולם העבודה.

 

לתת לאדמה לנוח. וגם לנו

פרשת בהר אותה נקרא בשבת הזו יחד עם פרשת בחוקותי, מספקת לנו הצצה לכמה מהמחשבות המתקדמות בנושאים הללו, המופיעות כבר במקרא ויכולות לספק לנו השראה לתפיסה החברתית של המדינה היהודית שלנו. הפרשה נפתחת במצוות השמיטה. בשנת השמיטה נאסר עלינו לעבד את האדמה ואף נאסר עלינו ליהנות מהפירות אשר גדלו מעצמם ללא זריעה או הכנת העץ. מדוע נדרשים אנו לעשות זאת? התשובה בפרשה ברורה: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.  וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

 

הסיבה לכך דומה לסיבה בה מתבקשים אנו לשמור שבת כפי שמופיעה בשמות כ”ג: לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר. שני המקרים מבינים שלשוק אין גבולות, נטייתו הטבעית של המעסיק היא לנצל עד תום את תפוקת השדות, המכונות והעובדים שברשותו ולכן, אם לא תהיה התערבות חיצונית, המכונה והעובד יעבדו שבעה ימים מלאים בשבוע. בנוסף, ברור שהעבודה מייצרת רכוש וקניין לבעלים, אשר באופן טבעי ישמור עליהם אצלו ואצל משפחתו ויתקשה לחלקם. לכן, אומר לנו המקרא, כל יום שביעי תעצור את המירוץ ותן מנוחה גם לחיות, גם לפועלים הפשוטים וגם לעובדים הזרים. וכל שנה שביעית תרפה מהשדה שלך וכך גם מהקניין שלך ותאפשר לכל העובדים – השכירים, הזרים ואפילו לחיות – ליהנות מפירותיו.
מיד לאחר מכן, עוברת הפרשה שלנו לשנת היובל. כאן, אנחנו מצווים לשמוט את כל הקרקעות שרכשנו במהלך השנים ולהחזירן למצב הטבעי בו הארץ שייכת לכולם. יש כאן ראייה מחודדת של המצב אשר ילווה את האנושות בכל שנותיה: קרקעות הן בבעלותם של מעטים והבעלות הזו עוברת בירושה. מצב זה גרם לכל אורך ההיסטוריה האנושית לפערים חברתיים בלתי נסבלים, לשחיתות ולשעבוד של המונים.

המקרא אמנם איננו מתנגד לשוק החופשי. הוא מבין שיש לתת לכלכלה לפעול וכי טוב שאנשים יסחרו ביניהם, וגם, שאך טבעי הוא שחלקם יתעשרו. אך עם זאת, יש כאן הבנה שלדבר יש גבול ואם לא נעצור מדי פעם – הפערים יגדלו באופן בלתי נסבל. לכן, אומרת הפרשה: במשך 49 שנה תנהלו מסחר תוך ידיעה ששנת היובל תגיע וכך גם תקבעו את מחירי הקרקע – על פי השנים שיישארו לקונה עד לשנת היובל. ובשנה החמישים “שומטים”, מצמצמים פערים ומשחררים את השוק לפעול את פעולתו שוב.

כך נגדיל את הפערים החברתיים

הנושא השלישי בו עוסקת הפרשה הוא המצב העגום בו אדם בעל אמצעים ופרנסה מאבד יום אחד את פרנסתו והופך לעני. כאן אומרת הפרשה: לחברה יש אחריות על אדם זה, לא זורקים עובדים לרחוב מבלי לדאוג להם. יש לדאוג שלא ישעבדו עצמם לעבדות מחוסר ברירה ועלינו לדאוג להלוואה ללא נשך וריבית, כך שיוכלו לקום על הרגליים ולחזור להיות אנשים חופשיים ושווים.

פרשת בחוקותי שנקראת השבת יחד עם פרשת בהר ידועה כפרשת הברכה והקללה. אם נתרחק מהקללה ונקיים את הציוויים החברתיים של פרשת בהר אני מאמין שהברכה תבוא עלינו מאליה.

על השאלה מהו אופיה של המדינה היהודית כנראה שנתווכח עוד רבות, אך פרשת בהר מזכירה לנו כמה צדק ברל כצנלסון בנאומו משנת 1944: “הציונות לא הייתה קמה – ולא תעמוד – בעולם השולל צדק, חוק וחופש לכל מי שנבראו בצלם אלוהים, היא לא יכולה להתנער מהערכים האנושיים, בעניין זה הציונות תצטרך לשפוט את עצמה!”.

 

ניר ברוידא הוא ראש רשת הישיבות החילוניות של בינ״ה