לוקחים אחריות על זהות ילדנו

שנת הלימודים עומדת בפתח, וכמו בכל שנה לצד הפתיחה החגיגית והתרגשות הילדים ניצב לו המאבק התורן. השנה נשטף השיח בסערת ההדתה.

בתחילה טען שר החינוך  שמדובר בספינים ושהתופעה כלל אינה קיימת, “הדתה שמדתה” חייך אל עבר עוקביו בפייסבוק. מאחוריו התייצבו גדודים של מסבירים שטענו שבסך הכל מדובר על לימוד מושגי יסוד על מנת שהילדים ידעו להבחין בין קידוש לקדיש.  אולם בין הררי המילים החלה להתבהר לה המציאות: ישנה עליה מתמדת בתקציבים המופנים לעמותות דתיות המלמדות לימודי יהדות בבתי הספר הממלכתיים. ובעקבות תקצובם העדיף והדינמיקה הבית ספרית, העמותות הללו שולטות בהנחלת המורשת היהודית בבתי הספר הממלכתיים.

כמו נושאים רבים אחרים המגיעים לכותרות, גם דיון זה הפך במהרה לקוטבי וסטראוטיפי. מצדו האחד חד דתיים החפצים ללמד את התלמידים הבורים מושגי יסוד ביהדות, ולעומתם הורים החפצים בערכים אוניברסאליים הנזעקים מתהליכי ההשתלטות של עמותות דתיות על מערכת החינוך הממלכתית. השיח הקוטבי שמקל על מגישי החדשות מחמיץ  את העיסוק בשתי שאלות מרכזיות:  איזו יהדות אנו רוצים להנחיל לילדנו ותלמידנו? האם הציבור החילוני מעונין לקחת אחריות על זהותו היהודית או שמא טוב לו לתת לציבורים אחרים להגדיר את זהותו?

 

האם העגלה ריקה?

העמותות הדתיות העמלות על הצגתה של היהדות כחד ממדית, מקנות לתלמידים תודעה כוזבת כי היהדות החילונית נחותה מהזהות הדתית, ועל כן כדי לחוש כיהודים אמתיים, עליהם לאמץ את אורחות החיים ואת עולם הערכים שבהם מאמינות עמותות אלו. היכרות חד ממדית זו יכולה להוביל לשני תהליכים שלילים: האחד אימוצו של הנרטיב השקרי הגורס שישנה חלוקה דיכוטומית בין “עגלה ריקה” חילונית לבין “עגלה מלאה דתית”. השני, תחושת ניכור וחוסר רלוונטיות כלפי המורשת היהודית העשירה הנוצרת ומתפתחת כבר אלפי שנים.

תהליכים אלו  אינם גזרת גורל המוכתבת על ידי כוחות חיצונים, אלא תוצר של מדיניות ממשלתית מחד ואדישות חברתית מאידך (“בסך הכל נלמד את הילדים קצת יהדות”). השילוב בין השניים מאפשר לעמותות ולזרמים שאינם חלק מרקמת החיים של קהילת בית הספר, לעצב את החשוב לנו מכול, את זהותם של ילדנו. בידי חברי קהילות בתי הספר (מורים, מנהלים, תלמידים, משפחות) למנוע תופעה זו  באמצעות לקיחת אחריות משותפת על תהליכי עיצוב הזהות המתקיימים בהם. ראשיתו של התהליך מצוי במודעות שניצב לפנינו אתגר קהילתי. לאחר מכן יש לקיים שיח עמוק בו לוקחים חלק כלל חברי הקהילה ובוחנים אילו ערכים אנו מעוניינים לקדם ולהעלות על נס. לאחר הבירור הפנימי מגיע השלב של בחינת התוכניות המופעלות בבית הספר, והאם הן עונות לערכים ולאורחות החיים אותם אנו רוצים לקיים. לעיתים כדאי להזמין גורמי חוץ שיעשירו את השיח ופעמים זו הזדמנות לקדם פעילות בית ספרית המובלת על ידי בני הקהילה.

בין שזו תכנית בית ספרית ובין שיוזמנו עמותות חיצוניות, יש לצאת  מהמהלך האוטומטי בו מוזמנות עמותות דתיות המגדירות לתלמידים החילונים מהי “יהדות אמיתית”. תהליך הבירור הפנים בית ספרי מהווה הזדמנות לקיומו של שיח מעמיק בו הקהילה סוללת נתיבים למורשתה היהודית המשתלבים עם אורחות חייהם, ערכיהם וחזונם של בני הקהילה.

אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת חינוך בבינ״ה – התנועה ליהדות חברתית.