למה בכלל ללמוד יהדות בבתי הספר הממלכתיים?

בתום שנת לימודים ענפה, ראוי בעיני לעצור ולבחון את הערך המוסף של המקצועות שאנחנו לומדים ומלמדים בבתי הספר. נוח לנו לקחת כמובנים מאליהם את המקצועות השונים, אבל לפעמים צריך לעצור ולשאול – מדוע בכלל ילדי ישראל לומדים את המקצוע הזה?

נדמה שלציבור הרחב יש תפישה מוטעית מאוד לגבי לימודי יהדות בבתי הספר הממלכתיים. תוכניות הלימוד, שנכתבו ברובן על ידי צוות פלורליסטי ומגוון, ואפילו חילוני ברובו הגדול, לא תואמות את הדימוי המקורנן שבנינו למשרד החינוך בראשותם של (הרב) שי פירון ושל נפתלי בנט מהבית היהודי.

אותן תוכניות לימוד ואותם מורים ומורות מסורים לא שמעו על ״הדתה״ בין כותלי כיתותיהם, אותן כיתות בהן הם מלמדים בסופו של דבר כאוות נפשם. ההורים והמורים צריכים להתערב ולבחור אילו ארגונים חיצוניים ייכנסו לפעילות המשלימה, אבל התכנים עצמם אינם רומזים ולא במקצת להדתה. אלא אם כן, כמובן, כל פיסת טקסט מהמקורות היהודיים נחשבת בעיניכם כ״הדתה״.

**

אותם מקורות יהודיים ואוניברסליים, המהווים עבור המורה הפלורליסט והחילוני מקור השראה יותר מאשר מקור סמכות, הם הזדמנות מדהימה לעורר שאלות חשובות, שאלות פילוסופיות, ערכיות ומעשיות שלא יתעוררו בשום סיטואציה אחרת בבית הספר, והן המפתח ליצירתם של בוגרי מערכת חינוך ספקנים, ביקורתיים ושואלי שאלות.

ניקח לדוגמה את תוכנית הלימוד במחשבת ישראל לכיתות י׳, אותה לומדים בהרבה בתי ספר כחלק מתוכנית ״השכלה כללית״ של משרד החינוך, ועל כן היא  נלמדת בכל הכיתות ולא רק כמקצוע מורחב. אותה תוכנית המכונה ״מעגלי שייכות״ שואלת את השאלה ״מה הופך אותי ליהודי/ה?״. האם זה הדם שלי שהוא יהודי? האם אני יהודי כי יש בי תכונה מסוימת? סגולה נעלה? האם אני יהודי כי נולדתי למשפחה יהודיה? האם אפשר לבחור להיות יהודי? וכן הלאה וכן הלאה.

**

לכאורה, שאלה לא כל כך מעניינת. אפשר לדבר על הזהות היהודית שלנו כמה שעות טובות, להישאר חלוקים וזו לא תהיה שיחה כל כך מעניינת, או פשוט מאוד בנאלית. במיוחד ילדים בכיתה יו״ד, שלא מאוד מעסיקה אותם השאלה ״במה הם יהודים״.

 

ה״אושפיזות״ של המעצב דב אברמסון. מעטרות את כיתת הלימוד, ומספרות סיפור יהודי עשיר ופמיניסטי.

 

אבל השאלות הללו מעלות שאלות אחרות, חשובות בהרבה. אם אני יהודי כי ״נבחרתי״ לכך, האם זה מטיל עליי משימה מסוימת? משימה מוסרית? חברתית? אוניברסלית? האם אני מחויב רק לאחיי היהודים או לכל יושבי תבל?

או לחלופין, אם אני יהודי כי נולדתי למשפחה יהודית, האם זה אומר שאי אפשר להצטרף לעם היהודי? ואם אי אפשר להצטרף, מה זה אומר על מעמדם של מתגיירים? והאם בכלל הליך הגיור במדינת ישראל תואם את הכתוב בכתובים? (רמז: לא ממש).

**

לבסוף, אם אני יהודי כי אני חלק מההיסטוריה היהודית, מה זה אומר עליי? האם אני מחויב לזכור? להזכיר? וכיצד? מהי משמעותו של זיכרון קולקטיבי? איך אנחנו מעצבים זיכרון משותף? מהו משמעותו של סדר פסח כאקט חינוכי-מסירתי, ומהו תפקידם של טקסי זיכרון? ועוד, האם ההיסטוריה היהודית מלמדת אותי לקח מוסרי? מחויבות כלפי עצמי, להישמר ולהיזהר מפני אויב? או אולי מחויבות כלפי האחר – לדאוג שאני לעולם לא אעשה לאחרים את מה שעשו לי?

אותן שאלות של זהות ושייכות יכולות להיות מתורגמות מאוד בקלות ובאופן מיידי לשאלות של אחריות חברתית, של מוסר, של מקומו של האדם בעולם ובמערכת העמים, וכיוצא באלה. זה תלוי במורה האם הוא או היא רוצים להישאר בשיח הזהותני, או לצאת לשיחה מוסרית-ערכית, או פילוסופית. בעיניי, הטקסטים היהודיים מזמנים לנו את האפשרות להיות אנשים טובים יותר, ולצאת מתוכם לפעולה ממשית בעולם – בבחינה ״גדול תלמוד – שמביא לידי מעשה״ (בבלי קידושין, מ׳, ב׳).

קרל מרקס. אורח מתבקש בספר פילוסופיה יהודית. מתוך ״משבר האמונה בעת החדשה״, הוצאת משרד החינוך 2014

תוכנית אחרת, זו של המקצוע המוגבר של ״מחשבת ישראל״ ללומדים חמש יחידות לימוד, כוללת בתוכה את מיטב ההוגים הספקניים, החילוניים והביקורתיים: שפינוזה, שהיה הראשון לטעון שהתנ״ך אינו ממקור אלוהי; דקארט, שהטיל ספק שיטתי בכל דבר ודבר; ניטשה (״אלוהים מת״); מרקס (״הדת היא אופיום להמונים״); דרך הצו הקטגורי של עמנואל קאנט, קריאה פמיניסטית בכתבי הקודש וכלה בהכרת הזרמים השונים והמגוונים בתרבות היהודית כיום.

אבל גם אם נשארים בתחום הטקסטים והתכנים היותר ״קלאסיים״ כמו מחשבת חז״ל, הרמב״ם, רבי יהודה הלוי והוגים דתיים אחרים, ניתן למנף את אותם תכנים לכאורה ״דתיים״, לשיחה אמיתית, מעניינת ורלוונטית על חיינו שלנו ועל חייהם של התלמידים.

**

מי שחושש מאותם תכנים, מאותם הוגים ומאותם מקצועות – פשוט לא מזהה נכונה את הפוטנציאל האדיר הטמון בתוכם. פוטנציאל לחידושה של תרבות יהודית הומניסטית, רודפת שלום ודורשת צדק.

אנחנו רואים את הפוטנציאל הזה מתממש בכיתות הלימוד, בדמות שיחה ערה שהתלמידים מרגישים בה רלוונטיים ובדמותם של תוצרי הערכה מקסימים, שאינם מוגבלים רק למבחנים אלא גם לעבודות המביאות לידי ביטוי את עולמו הפנימי של התלמיד ואת הזיקה שלו לסוגיות ולדילמות שעולות בשיעור.

**

ההיכרות עם התרבות שלנו, התרבות היהודית, יכולה להיעשות בצורה צרה, לאומנית, גזענית ובדלנית. אבל היא יכולה להיעשות גם בצורה פתוחה, מקבלת, פלורליסטית ובעיקר רלוונטית לעולמם של התלמידים. זה תלוי בעיקר במורה וברוח בית הספר, אבל זה בוודאי לא אשמתם של התכנים היפהפיים והעשירים של התרבות היהודית. זוהי ההזדמנות שלנו לקחת אחריות על התרבות היהודית והישראלית, גם בבתי הספר.

ירין רבן הוא מורה בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב ומורה למחשבת ישראל והיסטוריה בבית חינוך תיכון ע״ש י.גלילי בכפר סבא.