הדרך היחידה למנוע את הכחדת החילוניות

“הענק החילוני” התעורר. בסדרת מאמרים מעל דפי עיתון זה, כגון אלו של רוגל אלפר, רם פרומן, רמי לבני או אורי אבנרי, מתוארת קריסתה והתעוררותה של החילוניות הישראלית. אלפר מזדעזע מתכנים במקראה לכיתות ב’, פרומן יוצא נגד תכנית הליבה “תרבות ישראל ומורשתו” ולבני משמיץ את ארגוני ההתחדשות היהודית, שלשיטתו מובילים לכניעתה של התרבות הישראלית החילונית מול זו הדתית.

לדידם, החילונים הישראלים נכנעו במלחמת התרבות הישראלית, הפקירו את שדה הקרב ואף לוקים בהתרפסות בפני המקורות היהודיים הדתיים. רבות מטענותיהן מוצדקות. אין ספק שהאשמים העיקריים הם החילונים, שלא נאבקים על דמותה של החברה הישראלית ועל השקפת עולמם החילונית.

צודק פרומן בטענתו כי מערכת החינוך אינה חושפת את תלמידיה להגות והשקפת עולם יהודית-חילונית. לידתה של התרבות העברית החדשה ויסודות החשיבה הביקורתית על התרבות היהודית הרבנית אינן נלמדות בתוכניות הלימודים. כמה מורים מכירים את תקופת ההשכלה ויודעים ללמד את היצירות שלה? כמה מורות מלמדות את תהליכי החילון ועליית החשיבה המדעית והביקורתית ואת ערכי תנועת הנאורות שחרטה על דגלה את הדמוקרטיה והשוויון לכל אדם? אלו צריכים להיות הטקסטים המכוננים של מערכת החינוך הממלכתית-חילונית.

הכישלון הגדול ביותר של החינוך הממלכתי-חילוני הוא שאינו מספק לתלמידי ותלמידות ישראל את הדבר הבסיסי ביותר – זהות. הרי ברור לנו שבמערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית המפעל החינוכי כולו מבוסס על קניין ערכי, רוחני וזהותי, אז מדוע החינוך הממלכתי לא עושה זאת?

צודק פרומן בטענותיו, אך לא בפיתרון המוצע. המטרה אינה צריכה להיות הקמת זרם חינוך חילוני חדש, אלא לקיחת אחריות על החינוך הממלכתי-חילוני. יש לבנות בעבורו תוכניות לימודים ייחודיות ולשלוח לשם את מיטב המורים והמורות, אלו שמצוידים בידע ובכלים לסייע בידי הדור הישראלי הצעיר לבנות זהות שהיא גם יהודית וגם חילונית. להיות חילוני זו אחריות – עלינו לדעת ללמוד, לברור, לדחות ולקבל את המיטב שהתרבות היהודית והכללית מסוגלות לתת לנו. כאן מגיעה התשובה גם לפרומן וגם ללבני: התכנים הללו מצויים בשפע בעולמה של ההתחדשות היהודית.

כמי שמנהל את הישיבה החילונית בירושלים של ארגון “בינה: התנועה ליהדות חברתית” ולימד ומלמד במוסדות התחדשות יהודית רבים, אני יודע שהמרחב התרבותי היחיד המלמד כיום את הגותם של החילונים הראשונים (בני תנועת ההשכלה ויוצרי דור התחייה של התרבות העברית החדשה) הוא זה של בתי המדרש החילונים.

האם אלפר, פרומן, לבני ודומיהם רוצים חברה של בורים ועמי ארצות שלא יהיו מסוגלים לקרוא את היצירות הללו? נראה את אלפר קורא את שירו החתרני של יהודה לייב גורדון על מעמד האשה בתרבות היהודית “קוצו של יוד” ללא היכרות עם עולם המסורת, ההלכה והפולחן היהודיים. נראה את פרומן מתמסר לביקורתו הבועטת של יוסף חיים ברנר נגד “הלכה ואגדה” של חיים נחמן ביאליק בלי ארון הספרים היהודי. נראה את לבני מצליח להבין את “אורחות התלמוד” של משה לייב ליליינבלום, אחד המאמרים הנועזים כנגד הרבנות היהודית, בלי להכיר לעומק את התלמוד.

הבעיה אינה הרבים שמצטרפים לעולם בתי המדרש של ההתחדשות היהודית, אלא שמשרד האוצר ומשרד החינוך לא מתקצבים את בתי המדרש הפלורליסטים והישיבות החילוניות הללו. תחתם הם מממנים אלפי ישיבות חרדיות ודתיות-לאומיות שנגועות בהדרת נשים ובגזענות, וכל זה מכספי משלם המיסים.

לעומתם, עולם בתי המדרש של ההתחדשות היהודית מורכב משכבה מובילה ואקטיביסטית של גברים ונשים מהמרכז ומהפריפריה – אשכנזים, מזרחים, דתיים וחילוניים – שמחפשים השראה ושאוהבים ללמוד. הם אינם עושים זאת כי התלמוד הוא טקסט “חשוב” או כי המדרש הוא יצירה פרשנית נועזת, אלא כי הם מוצאים בהם השראה בתקופה בה השראה היא מצרך נדיר.

ביצירות הללו מופיעים גיבורים וגיבורות המזכירים את יצירותיו של ויליאם שייקספיר מחד, וג’יי אר אר טולקין מאידך, והמדהים הוא שהם נכתבו בעברית ביידיש, בלאדינו ובערבית, עבור קהל יהודי. עבורנו, הם שלנו. התחושה הזו בפני עצמה מעוררת השראה ומעלה דמעות בעיניים. הטקסטים הללו מהווים תשתית רעיונית לשינוי חברתי, שביסודו תיקון החברה הישראלית בסוגיות של צדק חברתי וחלוקתי, מגדר, סולידריות, פלורליזם, ועבודה אישית לתיקון המידות.

אם רוגל, פרומן ולבני ימשיכו בדרכם, הם ודאי יהיו החילונים האחרונים. אני מזמין אותם למסע היכרות מחודש עם עולם ההתחדשות היהודית כשותפים למסע של שינוי פני החברה הישראלית ויצירתה של חברה פלורליסטית וסולידרית. חברה הגאה בעושר התרבותי שלה, העתיק והחדש, המהווה עבורה מקור להשראה ולשייכות. רק כך נצליח לעמוד על שלנו וליצור כאן חילוניות ישראלית ארוכת ימים.

אריאל לוינסון הוא ממייסדי ומראשי הישיבה החילונית בירושלים. יום פתוח לישיבה החילונית מתקיים ב-12.1 – הירשמו עכשיו!