דברי מוקי צור | קיבוץ לוחמי הגטאות, עצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע״ח

לא עוד שואה: איזו אחריות כבדה נופלת על בני הדורות הצעירים הגדלים היום! כיצד אפשר לעמוד במבחן המאבק? לא רק באמצעות התנגדות לצל אלא במודעות אליו ובחתירה להקמת חברה שֶׁאוֹרָהּ מפזר את החשיכה.

***

חווקה פולמן רבן -ממקימות קיבוץ לוחמי הגטאות, בחברת עצירות משוחררות, שוודיה, 1945

מאז 1949 מתקיימת במקום זה עצרת זיכרון לשואה. באירוע ההוא ב-1949 נקבע כי השואה אינה עוד אירוע מן האירועים ההיסטוריים שפקדו את עם ישראל והעולם. אין להדביקה לשום מועד. זיכרון הימים הנוראים ההם מחייב את העולם ואת היהודי לחשבון נפש מיוחד מדי שנה.

בעצרת הנואמת ההיא של 1949 קיבל קיבוץ לוחמי הגיטאות את שמו הנועז, ובו מרד באדישות ובשכחה. זו היתה קביעה מסמנת דרך: לא עוד.

‘לא עוד’ . אך מהי השבועה הזו? האם זוהי שבועה לעצור כל רודנות? האם זוהי שבועה לבער גזענות ושנאת אדם? האם זו שבועה למנוע רצח עמים? האם זוהי שבועה לעמוד מול ניסיונות של השתלטות טכנוקרטית של אומה על העולם? האם אנו יודעים לאבחן בין כל אלו? האם אנו יכולים לעמוד בכל המחויבויות הללו יחדיו?

השואה לא היתה רק רצח עם, היא לא היתה רק רודנות משמידה כל אויב, לא רק שנאה גזענית, ולא רק אנטישמיות ההופכת לאמצעי השתלטות על העולם וללב של משטר חברתי. היא לא היתה רק צימאון אינסופי לכוח המוזן על ידי דם. היא היתה כל אלה יחד. מודבקים בדבק טוטליטרי של מיתוסים מציתי-חרדות ופולחני מוות מאבדי-צלם-אנוש.

חברי מחתרת גטו וילנה

לפני השואה וגם אחריה התקיימו וצצים מחדש בלי הרף סימפטומים לכל אלה. סימפטומים כואבים אך לא כולם יחד. רצח עם, אדישות ורודנות, איומי חורבן… חרושת המיתוסים שהצמיחו את הימים ההם עדיין פורחים, ובהפצת כל אלו, האמצעים הטכנולוגיים של היום מפותחים הרבה יותר.

הוגה הדעות כתב בכתביו על הפרויקט הנאצי, שהוא היה מיועד להביא את האדם היהודי לכך שהוא יירצח כשהוא נטול נשמה, נטול תקווה, נטול אנושיות. שמותו יהיה רק השלמה של מצבו: כלא-אדם. רצח היהודים הצליח אך ניתן לומר באופן הברור ביותר כי הפרויקט לרצח האנושיות שבקרבנות נכשל. הנאצים לא הצליחו להפוך את היהודי לאבק שורד. אימהות המשיכו לדאוג לילדיהן. האהבה פרחה, והחברות התגלתה גם בשעות הנוראות ההן. הוויכוחים הרעיוניים על מה צריך לעשות, הכתיבה והיצירה נמשכו. גם חיי הדת. ההתקוממות והמרד היוו פסגה של המאבק הזה כי הן היו ביטוי למאבק ציבורי על צלם האדם.

לא עוד שואה: איזה אחריות כבדה נופלת על בני הדורות הצעירים הגדלים היום! כיצד אפשר לעמוד במבחן המאבק? לא רק באמצעות התנגדות לצל אלא במודעות אליו ובחתירה להקמת חברה שֶׁאוֹרָהּ מפזר את החשיכה.

ב-1926 פורסם בלוח שנה במקום כלשהו דף מבטיח, והפעם פורסמה בו סטטיסטיקה: כמה יהודים יחיו בעולם בשנת אלפיים? המספר הבטיח: בשנת אלפיים יהיו בעולם 40 מיליון יהודים. בתחזית זאת ניתן לראות מה גדול היה האסון. מה עושים אחריו?

כשכתב חיים גורי את המסכת הראשונה לעצרת זו בשנת 1953 הוא דיבר כל הזמן בשם העם. העם יעשה ככה. העם יזכור. הוא לא עשה זאת רק כדי לפייס חילוניים אדוקים. הקריאות הנשנות ׳העם׳ היו לא של צַלָּם המצלם מצב, אלא של אדם המתפלל ותובע מרד נגד גורל.

כשקמה מדינת ישראל היו בה פחות משלושה אחוז של העם היהודי. מקץ 70 שנה חיים בה 43 אחוזים. זוהי מהפכה. מהפכה לא פשוטה, מהפכה מחייבת. אסור שתיפול קרבן להצלחתה כפי שקרה למהפכות רבות.

טקס הדלקת המשואות החברתי בישיבה החילונית בתל אביב. האחריות לחתירה לחברת מופת מוטלת על בני הדורות הצעירים

 

מגילת העצמאות, שנכתבה לפני שבעים שנה, פותחת בפסוק מוזר. ‘בארץ ישראל קם העם היהודי’. אברהם ומשה אולי היו צריכים לערער על הנוסחה. אך אין להבין מילים אלו בפירוש ׳כנעני׳. כאן בארץ ישראל קם העם היהודי לאחריותו כעם. כאן הוא קם כציבור, למלוא אחריותו הפוליטית, התרבותית, החינוכית. כאן הוא קם כעם במשפחת העמים. כנראה שתקומתו של העם קשורה ביכולתו להתקומם נגד מה שנראה כגורל סוחף. לא במקרה נקראה מלחמת העצמאות מלחמת הקוממיות.

בשנים האחרונות רבים מבני הארץ וחניכיה, שכבר חשו מורדמים ושיכורי דרך, פנו אל דמותם של אנטק צוקרמן, של צביה לובטקין, של אבא קובנר, אל אין קץ הסיפורים והעדויות של אנשים שחוו את הימים ההם אל העלילה המופלאה של חזרתם לחיים של אלה שהיו שם. כאן בעצרת שמעו המוני צעירים את דבריה האוהבים של חווקה פולמן-רבן, שעודדה אותם לבנות חברת נעורים לא נכנעת. חברה שמבקשת להתמודד על דרכה בתוך אוטופיות נשברות הנכנעות להמולה הצומחת. בחברה שנראית כאילו הרדימה את חושיה בפני צדק ומחויבות אנושית, קמו אנשים צעירים כדי למלא את צוואתו של יצחק קצנלסון מגטו וארשה, שכתב במחזהו בתוך המולת הנואשים את המילים המאירות הללו:

 

״זמרו את שיא האהבה אל התבל –

הראו לה בניגון את זוהר הרקיע

המכוסה עתה ממנה

פיקחו עיניים לרווחה, העצומות לעת עתה

אהה תבל עורי! עורי!

דברי נא שיר של אהבה.

לו יהי.

מוקי צור

קיבוץ לוחמי הגטאות, עצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה

תשע״ח 2018


מוקי צור הוא מורה ותיק בבינ”ה וממקימי הישיבה החילונית בתל אביב.