מתחברים ליהדות בהודו, ולא בבית חב”ד

רועי צ׳יקי ארד | פורסם ב״הארץ״, 4.2.2016

הכירו את ״בית בינה בצדק״
לפרטים נוספים על פעילות בינ״ה בהודו לחצו כאן

המאבק על היהדות בישראל שולח את חייליו אלפי קילומטרים מהארץ. האמפִּי הוא כפר הודי ציורי רווי מקדשים, בירת אימפריה נעלמת, שבשנים האחרונות הפך מרכז לתרמילאים ישראלים אחרי צבא. למסעדות שמות בעברית, כולל שלט “הנחות לחיילים במדים”, ורובן מציעות שקשוקה. בעל חנות מקומי סיפר לי שהוא קורא להאמפי “ישראל הקטנה”.

ברחוב הראשי, שהוא למעשה שביל, פועלים בטווח של מאה מטר סניף בית חב”ד וסניף של ארגון “הלב היהודי”. בתחילת ינואר התווסף לשני המוסדות מתחרה מפתיע. בלב שדות אורז, מאחורי מסעדה עם דגל רגאיי אימתני, בבונגלו הרוס למחצה, יוסד הסניף הראשון מחוץ לישראל של “בינה בצדק”. הארגון הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין “בינה”, המפעילה ישיבות חילוניות ברחבי ישראל, ו”תבל בצדק”, עמותה המשלבת חינוך יהודי ועבודה עם אוכלוסיות עניות בעולם המתפתח. בכך נוצרה עבור המטייל הישראלי, מלבד האופציה החרדית וזו של הכיפה הסרוגה, גם אפשרות פלורליסטית לכל הזרמים להתחבר ליהדותם.

הרעיון פותח בדיון בין הארגונים. ניר ברוידא, סמנכ”ל בינה, מספר: “ראיתי שמטיילים חילונים בהודו הולכים לבית חב”ד. בישראל הם אפילו לא היו חושבים לדרוך שם. זה נראה לי אבסורד”.

מנכ”ל תבל בצדק מיכה אודנהיימר, רב אורתודוקסי בהכשרתו, מוסיף: “דווקא מעניין אותי להגיע למטיילים הדתיים הרבים שמגיעים להודו, ולחבר אותם ליהדות עם אלמנט אוניברסלי שיש בה דרישה לצדק חברתי לכל העמים”.

הסניף הזערורי מופעל בינתיים על ידי בחורה יחידה, מור שמעוני, ילידת כרמיאל בת 26, שמודה שיש לה ג’וב מעולה. בבונגלו היא מארחת הרצאות וסדנאות יומיות עם כותרות בעלות קונוטציה דתית, כמו “דע מאין באת” ו”מדיטציה יהודית”. הבחירה בהאמפי היתה טבעית מבחינתה. “זה מקום קטן, שמחצית המבקרים בו ישראלים ורובם נשארים בו יותר משבוע”, היא מסבירה. “הודו הפכה לחלק בלתי נפרד מישראל, ול’שביל החומוס’ שעוברים המטיילים (המסלול של התרמילאים הישראלים בהודו, ר”א) יש השפעה חזקה על הישראלים. ברמה הפוליטית, חשוב לנו להראות להם שיש עוד יהדות, לא רק זו הדתית. אם אתה חילוני והולך להדליק נרות בחנוכה בבית חב”ד זה אומר שהרמת ידיים, שאין יהדות אחרת מלבד החרדית”.

מור שמעוני מעבירה סדנה לתרמילאים בהאמפי. מציעים תיירות מודעת.
מור שמעוני מעבירה סדנה לתרמילאים בהאמפי. מציעים תיירות מודעת.

לשמעוני אין תקציב כמו זה שיש לחב”ד וגם אין לה אפשרות לבשל ארוחות שבת למאות אנשים בבונגלו המנותץ, במיוחד בהתחשב בכך שחשוב לה להקפיד על כשרות, כדי לאפשר גישה לקהל שומר מצוות. אבל היא מציעה רעיון אחר: שהתרמילאים יתנדבו בהודו. “אנחנו לא משתמשים במילה להתנדב, אלא מדברים על עשייה חברתית”, היא מתקנת. “התנדבות משמרת יחסי כוחות מערביים בעולם הרוב”. שמעוני גם מקפידה לא להשתמש במושג “עולם שלישי”. “זה מפגש בין שווים. אנחנו מלמדים הודים אנגלית ולומדים מהם הינדית. אני לומדת קנאדה, שהיא השפה המדוברת בהאמפי”.

שמעוני הפעלתנית יצרה קשר עם “אנגונדי פאונדיישן”, עמותה מקומית מהעיירה הסמוכה אנגונדי, שעוסקת בהסברה של נושא מיחזור האשפה, אתגר גדול בהודו, שבה נוהגים לשרוף פלסטיק למרות ההשלכות הרעילות. בינתיים קיימו יחד יום ניקיון באגם, שבו השתתפו הודים ותיירים ישראלים וזרים אלה לצד אלה, וקיימו אירועי הסברה בבתי ספר.

לדבריה, היחסים עם בית חב”ד המקומי טובים. בית חב”ד מעניק אפשרות למלא מחדש בקבוקי מים מינרליים, כך ששמעוני מגיעה לשם הרבה.

בשבוע שהותי בהאמפי ראיתי הצלחות בשטח. נוספו אתרים למילוי בקבוקי מים ושקיות צהובות הוצבו כדי לזרוק זבל לא אורגני. “התיירים לא מודעים לנזק האקולוגי שהם גורמים”, מסבירה שמעוני. “הם מתלוננים על הלכלוך, אבל הם אלה ששותים מים בבקבוק יותר מכולם. אנחנו רוצים לתת משמעות לטיול, שהתייר יתרום — לא כסף, אלא את זמנו. זו תיירות מוסרית או תיירות מודעת. זו פגישה עם הודו אחרת, עם הודים שלא משרתים אותך”.

תרמילאים לא אומרים לך, “אל תחפרי, באנו לעשן”?

“יש חבר’ה שנדהמו מהרעיון ויש כאלה שזה לא מעניין אותם”.

זו התחלה. מספר האנשים שפוקד את הבונגלו לא גדול, כ–15 בשבוע. שמעוני מודה שלחלק מהאירועים לא מגיע איש. “זה עובר מפה לאוזן”, היא מסבירה. “אני מפרסמת בקבוצות של הודו בפייסבוק ועושה עבודת שטח, כלומר מגיעה לגסטהאוסים ומדברת”.

האמפי ננטשת על ידי התיירים בסוף החורף. במרץ שמעוני חושבת להעפיל במעלה שביל החומוס ולהקים סניף בדרמסלה שבצפון. “גם חב”ד לא פה באוף סיזן”, היא מסבירה. אם הפיילוט בהאמפי יצליח, יוקמו סניפים נוספים בעוד שבעה מקומות בהודו עוד השנה.

זה לא טירוף בעינייך ששלושה גופים שונים מתחרים בטווח של מאה מטר על ישראלים בקצה העולם?

“זה טירוף, אבל במה זה שונה מזרמי החינוך בישראל? השביל קצר, אבל יש כאן אמירה”.