בספירת העומר אנחנו צריכים לדמיין את עצמנו מחדש | פרשת ‘אמור’

עשרות פעמים התלבטתי האם לגדל השנה את הזקן או להתגלח כרגיל. משהו בגידול הזקן אצל גברים יהודים הוא סממן תרבותי שאני כל הזמן רוצה להיות חלק ממנו. כשאבי עליו השלום נפטר מוקדם יותר השנה, התלבטתי אם להאריך את הזקן בשלושים הימים, ובסוף התגלחתי. בכל שנה בספירת העומר מתחשק לי נורא להצטרף למיליוני היהודים שמגדלים זקנם לאות אבל קולקטיבי, ותמיד אני שוכח או נשבר. גם הניסיון שלי, אדם חילוני בסך הכל, לספור את העומר בקפידה ובקול רם כמנהג חבריי הדתיים – נכשל כל פעם מוקדם מאוד. לא נורא, אני אומר לעצמי, גם לאדוקים ביותר קשה לספור ארבעים ותשעה ימים ברצף מבלי לשכוח. לפנות זמן לספירה, קל וחומר לאבל קולקטיבי, ביומיום העמוס שלנו לאורך תקופה ארוכה – זו דרישה כמעט בלתי אפשרית.

 

למה עומר?

התשובה לשאלה ׳למה סופרים את העומר׳ לא נמצאת בפרשת השבוע שלנו, פרשת ‘אמור’. אבל הציווי על הספירה דווקא כן נמצא: ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״ (ויקרא כ״ג 16-15). ובספר דברים כתוב: ״שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ״ (דברים ט״ז 10-9).

התורה לא מנמקת כאן, היא רק מְצַוָּה. מהבוקר שלאחר הפסח, מועד הבאת ״עומר התנופה״ לבית המקדש, יש לספור שבע שבתות תמימות, שהם חמישים ימים. בפועל אנחנו סופרים ארבעים ותשעה ימים, שבעה שבועות, מפסח ועד החג שהפך להיות בין היתר בעקבות מצווה זו (ובהשפעת חגים חקלאיים פגאניים מאותה תקופה) חג השבועות.

אם מנסים להתחקות אחרי טעם המצווה, צריכים ללכת לפרשנים המסורתיים. שם נוכל למצוא את עצמנו טובעים בים גדול של פרשנויות וסברות. בספר החינוך המתוארך לסוף המאה ה-13, מוסברת לדוגמה המצווה כך:

 

״משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל… והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה… ומפני כן… נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל…״ (ספר החינוך סימן ש״ו).

במהלך השנים התקבעה התפישה שמתן תורה ניתן שבעה שבועות לאחר יציאת מצרים. לכן חג השבועות מכונה גם ׳חג מתן תורה׳. הספירה, לדבריו של בעל ׳ספר החינוך׳, משמשת אותנו להפגין ציפייה ודריכות לקראת הרגע הגדול, שהוא עיקר תכליתו של עם ישראל – קבלת התורה.

במובן רחב יותר, קבלת התורה היא קבלת אחריות ומחויבות. מבין שלל הבריתות שכרת עם ישראל עם אלוהיו, זוהי הברית שמחייבת אותו מבחינה נורמטיבית – לקיום מצוות ולבניינה של חברת מופת.

 

על אלה אני בוכיה, עיני עיני ירדה מים

בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש השני, קיבלה ספירת העומר ממד של אבל לאומי. כך כתוב בתלמוד הבבלי על הסיבה לכך:

״אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרוס, וכולן מתו בפרק [זמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולימד להם. רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה… כולם מתו מפסח עד עצרת״ (בבלי יבמות ס״ב ע״ב).

התלמוד גורס שמדובר היה במוות על ידי מגיפה. אולם רב שרירא גאון במאה ה-10 רומז באיגרתו שאותם ׳תלמידי רבי עקיבא׳ הם למעשה היהודים הרבים שמתו במרד בר כוכבא. למסקנה זו הוא מגיע כהיקש מתמיכתו של רבי עקיבא במרד חסר הסיכויים נגד האימפריה הרומית.

 

ואנחנו מכל מיני פורענויות עשינו אור גנוז

זה לא ממש משנה בעיניי אם נקבל פרשנות כזו או אחרת לסיבה שלפיה מציינים את ספירת העומר. העובדה היא שלציבור החילוני היום בישראל ספירת העומר היא כמעט חסרת משמעות. אלא אם כן אתם זוג שמעוניין משום מה להתחתן ברבנות הראשית בין פסח לשבועות – יש סיכוי טוב שאפילו לא תשימו לב שזוהי התקופה בה אנו נמצאים.

הגיע הזמן שניצוק תוכן חדש לימים הללו. המסורת היהודית נתנה לנו תבנית יפהפיה מלאה בפרשנות ובמשמעות, ועכשיו אנו כחילונים ומסורתיים צריכים להבין מחדש את הימים שבין פסח לשבועות. גם במגזר הדתי ישנם קולות חזקים המבקשים להבין מחדש את ימי ספירת העומר ולחשוב מחדש את המנהגים שהתקבעו בהם.

 

אז לאן ניקח את ימי העומר? א.ד. גורדון כתב שהעם היהודי ידע מקדמת דנא להפיק רוח חיים ותבונה חדשה מהפורענויות והאסונות שנפלו עליו:

״במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים״.

 

גורדון חוזר לדבריו של ספר החינוך ומפנה אותנו בחזרה לכיוון הנורמטיבי. בפסח קיבלנו את חירותנו. בשבועות קיבלנו את התורה. הפער שבין ימי החירות וימי המחויבות צריכים להתמלא בחשיבה משותפת. איזה דמות-אדם ניצור? איזו חברה נטפח? איזו מדינה נבנה? מה יהיו הערכים המכוננים של החברה שלנו, של העם שלנו?

לא בכדי, לדעתי, נקבעו הימים הלאומיים החשובים בתפר של שבעת השבועות הללו. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה״ל, יום העצמאות. אלה ימים שתובעים מאיתנו ביתר שאת לעשות חשבון נפש לאומי, ולמלא את הימים שבין פסח ומתן תורה בתוכן ובמשמעות.

פעם שמעתי על זוג שציפה לילד ראשון. לפני הלידה, נסעו לשבוע באי מרוחק והקדישו את כל זמנם לתכנון ההורות המשותפת: לאיזה חינוך ישלחו את הילד, איך יחגגו חגים בבית, מה חשוב להם בחינוך הילדים וכו׳.

אפשר להרחיב את הרעיון הזה גם לרמה הלאומית. ארבעים ותשעת הימים שבין קבלת חירותנו למתן תורתנו, צריכים להתמלא בתכנונים ובמחשבות, בדמיון ובחלומות. אם נקדיש את הימים הללו לעיצוב עצמי מודע, הרי הימים שבין היציאה לחירות וקבלת התורה ירוויחו משני הצדדים: גם החירות תזכה במשמעות חדשה, וגם האחריות, המחויבות והסולידריות יזכו לגושפנקא מחודשת, שנה אחרי שנה.


ירין רבן הוא מורה בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב וחוקר חילוניות יהודית.