מה עניין שמיטה להר סיני? | פרשת ‘בהר’

פורסם לראשונה בישראל היום


כדי לקיים שיוויון זכויות מלא לא מספיק רק לדבר על כך אלא יש לייצר שיטה כלכלית חברתית שתשמור על שיוויון בסיסי.

מה עניין שמיטה להר סיני? על השאלה הזאת השיבו במהלך הדורות רבים וחכמים, ממני מאז העלה אותה רש”י בפירושו לפסוק הפותח את פרשתינו: “וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:”  אשר ממנו מתחיל פירוט מצוות שנת השמיטה והיובל .
בהמשך לפירושים ולדיונים הרבים בשאלת ההצמדה של השמיטה לאזכורו המפורש של הר סיני אבקש להציע פרשנות צנועה משלי הנוגעת לאחד הדיונים הרגישים ביותר המתקיימים היום בחברה הישראלית והוא המתח בין בית המשפט העליון לכנסת ולממשלה.
כך כתוב בפרשתינו: “וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ”

אצל מי האחריות על החופש?

מנהגים דומים מוכרים לנו מרחבי המזרח הקדום, גם בעמים שמסביבנו מוכרות מערכות כלכליות אשר פעלו בשיטה של הכרזה על תקופה בה משחררים קרקעות ועבדים. ואף מקורה של המילה דרור מגיע מציווי דומה בשם “אנדוררום” מהשפה האכדית הקדומה.

אבל בכל זאת יש הבדל משמעותי בין האנדוררום המסופוטמי לקריאת הדרור היהודית, והיא סמכות ההכרזה. בעוד במרחבי המזרח הקדום הכרזת השחרור היתה תלויה במלך המכהן, לכבוד תחילת כהונתו או הצלחה כלכלית או מדינית גדולה, קריאת הדרור היהודית תלויה אך ורק בהר סיני. היא נאמרת בו פעם אחת וניתנת יחד עם מחזור השנים והטכניקה לביצוע.
הבדל זה הוא משמעותי ביותר בתפיסה החברתית שלנו: ישנם ערכים נהלים וציווים חברתיים שאינם תלויים בריבון המכהן או במצב הפוליטי הנוכחי אלא הם ניצבים מעלינו בכל עת כערך עליון שלא ניתן לשנותו. עלינו לזכור זאת בכל פעם שמנסה הריבון הנוכחי לפגוע ולצמצם את סמכותו של בית המשפט העליון במושבו כבית דין גבוה לצדק. תפקידם של השופטים הוא להבטיח את קיומם של ערכים עליונים אלה של צדק, שיוויון בפני החוק, זכויות אדם והזכות לקיום בכבוד גם כאשר הם אינם נוחים לנו כרגע בשל חסם כלכלי או בעיה בטחונית, גם כאשר שלטון הרוב חושב אחרת וגם כאשר הקונסטלציה הפוליטית מאפשרת זאת.
תפקידו של בית המשפט הוא לא לחוקק או לקבוע ערכים נעלים אילו אלא לעמוד כשומר על קיומם. היטיב להבין זאת בן גוריון כאשר עמד על כך בניסוח מגילת  העצמאות שזה עתה חגגנו 70 שנה לכתיבתה:  באחת השעות הקריטיות והמורכבות ביותר בהיסטורית העם היהודי, התעקש בן גוריון על החלפת המילה “תעניק” במילה “תקיים” – “שוויון זכויות מלא לכל תושביה ללא הבדל דת גזע ומין”, ובהתעקשות זאת עמד על העיקרון החשוב – המדינה אינה מעניקה שיוויון זכויות, האדם נולד שווה זכויות ותפקיד המדינה הוא לקיים זכויות אילו.

“לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות”

הפרשה אף מלמדת אותנו שעל מנת לקיים שוויון זכויות מלא לא מספיק רק לדבר על כך אלא יש לייצר שיטה כלכלית חברתית אשר תשמור על שיוויון בסיסי:

בשנת השמיטה נאסר עלינו לעבד את האדמה ואף נאסר עלינו להנות מהפרות אשר גדלו מעצמם ללא זריעה או הכנת העץ. מדוע נדרשים אנו לעשות זאת? התשובה בפרשה ברורה: “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל”.

הסיבה לכך דומה לסיבה שבה מתבקשים אנו לשמור שבת כפי שמופיעה בשמות כ”ג:  “לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר”.
שני המקרים מבינים שלשוק אין גבולות, נטייתו הטבעית של המעסיק היא לנצל עד תום את תפוקת השדות, המכונות והעובדים שברשותו לכן אם לא תהיה התערבות חיצונית המכונה והעובד יעבדו 24\7. בנוסף, ברור שהעבודה מייצרת רכוש וקניין לבעלים אשר באופן טבעי ישמור עליהם אצלו ואצל משפחתו ויתקשה לחלקם. לכן אומר לנו המקרא כל יום שביעי תעצור את המירוץ ותן מנוחה גם לחיות, גם לפועלים הפשוטים וגם לעובדים הזרים. וכל שנה שביעית תרפה מהשדה שלך וכך גם מהקניין שלך ותאפשר לכל העבדים, השכירים, הזרים ואפילו לחיות להנות מפירותיו.
בהמשך עוברת הפרשה לתאר מקרה של אדם מאתנו שירד מנכסיו ומצווה עלינו: “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ”.
הרמב”ם קורא את הפסוק הזה מאות שנים מאוחר יותר ומורה לנו על דרך הפעולה המעשית הנדרשת מאיתנו כלפי אותו אדם – “ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאול” או במילים של ימינו – להוציא אותו ממעגל העוני. כלומר עלינו לחזקו על  ידי כך שנחזיר אותו למקום ממו הוא בא – אדם יצרני, המחזיק את עצמו עד שלא יצטרך יותר להזדקק לבריות.
מבקרי מערכות הרווחה יטענו תמיד שהן מסירות אחריות מהאדם ומעודדות אותו לתלות ובטלה. טיעון זה הוכיח עצמו כמוטעה, דווקא העדר מערכות רווחה מתפקדות מביא להתדרדרות של אנשים מתפקדים לתחתית שממנה לא ניתן להתרומם ומשאירות אותם במצב של תלות בטוב ליבן של הבריות. מן הצד השני צריך להיזהר מעמותות המשמרות את מצב העוני בכך שהן מייצרות תלות מוחלטת של הנזקק בהם ובשירותים שהן מספקות.
לכן הדרך שמציע לנו כאן הרמב”ם למימוש הציווי שבפרשתינו היא הנכונה ביותר – יש לחברה אחריות על העניים שבה ועליה להתגייס לתמיכה בהם. אבל לא במטרה שישרדו כנזקקים אלא כסיוע בהתחלה מחודשת או בהכשרה מקצועית שיעמיד אותם על הרגליים ויוציא אותם ממעגל הנזקקים.
הקריאה פרשת בהר מזכירה לנו שוב עד כמה המחוייבות החברתית לחופש האדם ולרווחתו היא נקודה פנימית עמוקה ביהדות שלנו
לכן, האיום על בית המשפט העליון, הכרסום במדינת הרווחה והתניית הענקת זכויות להשתייכות או נאמנות לקבוצה כזאת או אחרת אינם רק איום על ישראל כמדינה דמוקרטית אלא בראש ובראשונה איום על זהותה היהודית של המדינה.
שבת שלום. 

ניר ברוידא הוא ראש רשת הישיבות החילוניות בבינ”ה