פרשת ‘בחקתי’, חותמת את ספר ויקרא שמוקדש ברובו לעבודת הקורבנות. אולם בשונה מפרשיות אחרות המאוגדות בספר, פרשתנו אינה עוסקת כלל בתיאורים גרפיים של עולות, זבחים וטיהורי נגעים – אלא היא פונה לתיאור הקשר הישיר שבין מעשי העם לבין המציאות הכלכלית-חברתית המתקיימת בכל דור ודור.

כצפוי, ההליכה אחר חוקי האל מזכה את העם ביבולים טובים, בשלום ובהימצאותה של השכינה האלוהית בתוך המחנה. התיאור הממוקד נפרס על פני עשרה פסוקים הכתובים בתמציתיות, ומצריכים דמיון רב על מנת שנוכל לחוש התפעמות והתרגשות מהעתיד הוורוד הבא לפתחנו. לעומת זאת החלק של התוכחה והזעם המובטחים לאלו שאינם הולכים אחר דבר האל נפרס על פני  30 פסוקים (פי שלושה!), הגדושים בתיאורים גרפיים של אימהות האוכלות את בשר ילדיהן. זוועה רודפת זוועה ונראה שהמספר המקראי אינו בוחל בפרטים אלא בכל פסוק הוא מעצים את החוויה לגבהים חדשים. אם לא די בכך, הגאולה העתידית כלל אינה נובעת משיפור במעשי העם, אלא היא שעונה ברית הדורות המתקיימת בין האל לבין אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב): “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא, כ”ו, 42).

 

איזה מחיר אנחנו משלמים על אווירת ההפחדה?

בפרק אחד אנו מקבלים בתמציתיות שיעור השוזר בין מנהיגות לבין פסיכולוגיה אנושית, שיעור שלא תש כוחו גם שלושת אלפים שנה מיום שהועלה על הכתב. הרבה יותר קל להוביל ולהנהיג אנשים באמצעות פחד  והבטחה אלוהית הנשמרת לאורך הדורות מאשר לטוות תמונת עתיד ברורה וחיובית. המציאות החברתית בה אנו נתונים כיום שומרת על אותם העקרונות, שוב ושוב השיח הישראלי מתמקד בהפחדתו של הציבור. בטון סמכותי ובעזרת צילומי רקע אנו עדים לתיאורי זוועה המאיימים לכלותינו, פעם באמצעות טילים ופעם באמצעות קנוניות ומזימות של סוכנים נטולי פנים. האנרגיות החברתיות מוקדשות להתגוננות ולחיפוש אחר המושיע ופחות ליצירתה של תמונת עתיד חיובית שתאפשר לכולנו למצוא את דרך המלך בכברת הארץ בה אנו חיים.

אכן, הפחד יוצר שותפויות ומאגד ציבורים שלכאורה אינם קשורים זה בזה, אך הוא מעמיק את התפיסה שאינה מאמינה באדם אלא רואה בו חיה בוגדנית וחלשה שצריך לאלפה ולדכאה. תפיסה פסימיסטית זו מנתבת את ההוויה האנושית לשיח של מאבק ולהתנגשות מתמדת בין יחידים וקבוצות. פעמים רבות, במעין אפקט פיגמליון, נבואות הזעם מתקיימות וכך נקודת המוצא זוכה לאישוש מחודש. לעומת כוחות אלו המכים בנו ללא רחם ברשתות החברתיות, בפוליטיקה ובאולפני החדשות, עלינו להציב אלטרנטיבה שאינה מסתפקת רק בהתמקדות במאחד ובמשותף אלא היא בראש ובראשונה מושתתת על שיח הומניסטי המאמין באדם ובכוחו לחולל שינוי בהווייתו. ההכרה שהמציאות הסובבת, רדופת הפחדים והמכאובים, אינה מהווה צו הגורל ואין בה משום הכרח קיומי – פותחת את הפתח ליכולתנו לעצב את גורלנו בידנו, מתוך ראיה אופטימית המתפעמת מכוחו היוצר של האדם הכמהה לרוממות המתעלה מעל פגעי היום יום.

שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

 

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

(ש.טשרניחובסקי- אודסה 1892)


אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ”ה