פרק סיום העונה הראשונה | פרשת ‘ויחי’

כל מי שחוטא מפעם לפעם בצלילה לסדרה איכותית מכיר את המתח ההולך ונבנה לקראת סיום העונה. הפרק שלפני האחרון מסתיים ואתה יודע שנותר עוד פרק אחד שבו כמה קצוות בסיפור צריכים להסגר, משהו מהמסרים יתחדד לגבי מה שכבר ראית ומשהו ישאיר אותך ברמיזה ובציפייה לעונה הבאה ולהמשך הסיפור. ואתה תוהה כיצד ניתן לדחוס את כל זה לפרק אחד?

פרשת ויחי, הפרשה האחרונה בספר בראשית, סוגרת את “העונה הראשונה של התנ”ך” ומספקת לנו את כל שנבקש מפרק סיום עונה משובח. בעיקר על ידי חידוד של שלושה צירים חשובים עליהם נע ספר בראשית וסגירת מעגל של סיפור אהבה בלתי נשכח אחד.

 

מסורת של העדפת שושלת האחים הצעירים ושבירת מוסכמות

גניבת הבכורה מעשו ע”י יעקב. מסורת של העדפת האחים הצעירים בשושלת

את הציר הראשון נכנה: “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”, והוא בא לידי ביטוי בשבירת המסורת והעדפת הצעיר על הבכור.

בראשית הפרשה שלנו יוסף ממהר אל אביו עם שני בניו על מנת לקבל את ברכתו. יעקב הזקן שם את ידו הימנית על ראשו של אפרים הצעיר ולא של מנשה הבכור כפי שנהוג. יוסף משוכנע שאביו, שחושיו כבר אינם מחודדים, מתבלבל ולכן הוא מתערב ומחליף ביניהם, אבל אז אומר לו יעקב “ידעתי בני ידעתי”. כלומר, במודע אני מעביר את הבכורה לצעיר.

משפט זה אמור להדהד לכל עוקב נאמן אחרי סיפורי בראשית: את העדפת הבל הצעיר על קין הבכור, את העדפת יצחק הצעיר על ישמעאל הבכור וכמובן את סיפור העברת הבכורה ליעקב מעשיו.

יעקב אומר כאן לקורא הנאמן שעקב אחרי כל הסדרה במתח: אני מודע לשושלת הזאת, היא לא מקרית, הבשורה שלנו לעולם היא שושלת הצעירים השוברים את המסורות המקובלות של המשכיות העוברת מאב לבכורו. השושלת שלנו, בני ישראל, מחפשת את החידוש ואת שבירת המוסכמות שבמרד של הצעיר – מאברהם המורד באביו והולך אחרי ה’ לארץ כנען ועד הציונים החוזרים לארץ בשירת “אל תשמע בני מוסר אביך ולמוסר אם אל אוזן תט”.

אך ברור לכל צופה מיומן שיש כאן זריעת זרע לעלילת העתיד – מלחמות אחים בלתי פוסקות הן התוצאה ההכרחית של הטלת הספק, שבירת המסורת והעברת הבכורה: אל הצמדים קין והבל, יצחק וישמעאל ויעקב ועשיו התווספו עכשיו אפרים ומנשה. המתינו בסבלנות עד שתגיעו בעוד כמה עונות לספר שופטים (פרק י”ב), כאשר צאצאיו של מנשה יהרגו ארבעים ושניים אלף איש מאנשי אפרים על מנת למנוע מהם לתפוס את ההנהגה! ומי כמונו יודע שמלחמות אחים ומאבקים על מי הוא ממשיך היהדות האמיתי יהיו מנת חלקנו עוד ימים רבים.

אין ספק שיעקב הוא המחולל המרכזי של הציר הזה – הוא עצמו ימשיך באותה התפיסה גם כלפי בניו כאשר ישלול את הבכורה מראובן ויעבירה ליהודה הצעיר, הוא  שגרם לאביו לעשות כך לגביו, הוא שדאג שמסורת הזאת תעבור גם לבניו ונכדיו. ולא זאת בלבד, הוא שחולל דבר דומה גם בצד הנשי של הסיפור – בכך שהעלה למעמד בכורה את רחל הצעירה על פני לאה המבוגרת ממנה. ולכך עוד נחזור.

 

התנהגות מינית פוגענית ומסורת של נדודים

את הציר השני שסוגר לנו כאן יעקב נכנה “אל תפן ליצר”. יעקב מבהיר לנו על מה נשללת הבכורה מראובן – על כך ששכב עם בלהה, ומדוע מגונים שמעון ולוי? על שלא עמדו בפני יצר הנקמה כאשר יצאו למסע ההרג בשכם ולא עמדו בפני הזעם שבקנאה כאשר תכננו להרוג את יוסף אחיהם. יעקב מחזיר אותנו לאונס דינה וליחסי המין המגונים של בנו עם שפחת אביו ומהדהד לנו בכך עוד מקרים רבים של התנהגות מינית לא ראויה לאורך העונה, שאולי רצינו לשכוח.

הציר השלישי הוא ציר הנדודים. רבים מסיפורי בראשית נסובים סביב הרצון לנדוד ולחפש עולם חדש וטוב יותר: אדם וחוה עוזבים את הנירוונה של גן עדן בחיפושם אחר הדעת טוב או רע; אברהם נודד מאור כשדים לחרן ומשם לכנען ועוזב את כל האמונות והדעות עליהן גדל, בחפשו אחר אמת ודרך חיים חדשה; ויעקב ירד אחרי בניו מצריימה, כאשר גבר הרעב בארץ, לחפש עתיד טוב יותר למשפחתו.

והנה כאן בפרשתינו בוחרים לסגור את העונה במסע נדודים אחרון של שניים מהגיבורים המבקשים להיקבר לא במקום בו הם חיים, אלא במקום ממנו באו. כך יעקב יוצא במסע לוויה מפואר השמור למלכים המצריים עד לארץ כנען. וכך, בסצינה האחרונה בעונת בראשית, הולך לעולמו גדול האומה, מנהיג מצריים הכל יכול, יוסף. האיש הזה אשר “כנען היתה לו לבור מלא בעקרבים ומצריים היתה לו לגג רם”, מבקש אחרי מותו להיקבר דווקא בכנען. בסוף הפרשה יחנטו אותו וישימו אותו בארון כראוי למנהיג מצרי, בעונה הבאה ידאג משה לקחת את עצמות יוסף עימו לארץ כנען.

 

לראות את האחר ולשלוט ביצר

קבר רחל אימנו. המשימה שיעקב לא הספיק, על הדרך לבית לחם.

ולסיום: איך אפשר בלי אהבה? כמו בכל סיום טוב מהדהד לנו פסוק אחד בפרשה את סיפור האהבה המרכזי שעולה מעלה מעל כל סיפורי הזוגות של בראשית: אהבתו של יעקב לרחל, שמרוב אהבתו אליה נדמו לו השנים הרבות שחיכה לה “כימים אחדים”. וכך, רגע לפני מותו מזכיר יעקב, כאילו בדרך אגב, לבנם המשותף את הסיפור אותו הוא מרגיש שלא סגר בחייו. את רחל, שמתה בדרך, השאיר קבורה על הדרך בבית לחם ולא הביאה לסיום המסע בחברון כפי שהוא מבקש שיעשו לכבודו.

אז עם סיום העונה הראשונה ולקראת העונות הרבות שעוד יבואו נסכם את המורשת שהשאירה לנו עונת בראשית שלנו:

תפקידם של האבות הוא לדאוג לעתיד טוב לממשיכיהם, גם אם הפעולה הנדרשת לכך מנוגדת למסורת המקובלת.

עלינו לציית לחוק המוסרי והאנושי ולא ליצר השליטה, האונס והנקמה.

עלינו לכבד את מורשת מתינו ואת אדמת אבותינו אבל בשום אופן לא על חשבון החיים עצמם, רווחת בני האדם החיים עכשיו ועתיד הדורות שעוד יבואו.

ואת המסקנה הכי חשובה סיכמה כבר לאה גולדברג, אימנו המשוררת:

וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב

 

במתח? אל דאגה! העונה השניה בפתח!


ניר ברוידא הוא ראש רשת הישיבות החילוניות בבינ”ה – התנועה ליהדות חברתית.