דרוש יתרו: להב 433 פינת פרשת השבוע | פרשת ‘יתרו’

פורסם לראשונה בישראל היום >>

חותנו של משה מציע לו למנות שרים ושופטים שהינם אנשי ממון, אך גם אינם תאבי בצע • אולי כדאי ללמוד משהו מפרשת השבוע גם לימים אלו.

היחסים המורכבים של משה ויתרו

רבים נוטים לדבר על מערכת היחסים המאתגרת, בלשון המעטה, בין כלה לחמותה, אך לעיתים רחוקות יותר אנו נדרשים לעמוד על היחסים המורכבים לא פחות בין חתן לחמו. פרשת יתרו היא הזדמנות לעשות זאת דרך סיפור המפגש בין משה רבינו לבין חותנו, יתרו כהן מדיין. מצד אחד ניכר כי יש ביניהם חיבה והערכה הדדית, אך מצד שני, הסיפור מסתיים ברמיזה לניכור ומרחק – “וישלח משה את חותנו וילך לו לארצו”. בפרשה היושבת בין סיפור החירות האפי של העם שלנו – והוא יציאת מצרים, לבין סיפור המחויבות האפי לא פחות – והוא עשרת הדברות, יושב סיפור קצר אבל חשוב על מנהיגות. בתווך שבין חרות לבין מחויבות, יושבים המנהיגים שלנו. מעניין לצלול לעומק האינטראקציה בין משה ליתרו, ולהבין מה קרה שם בין המנהיג המקראי לבין חותנו, ומה ניתן ללמוד מהם עלינו ועל מנהיגנו.
כאשר יתרו שומע על יציאתם של בני ישראל ממצרים, ועל כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל, הוא מתייצב לפגוש את משה והעם במקום חנייתם במדבר. הוא מגיע עם ביתו, ציפורה, אשתו של משה, ושני בניהם, גרשום ואליעזר. לקראת איחוד משפחה מרגש, משה יוצא לקבל את פניהם, והמשפחה המורחבת מגיעה לחלוק ליתרו כבוד ולערוך עבורו סעודה חגיגית.
“וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם” (שמות יח: 9). המקרא מתאר את תחושותיו של יתרו בעזרת המונח “וַיִּ֣חַדְּ”. יש המפרשים זאת מלשון “חדווה” (אבן עזרא) – יתרו שמח בעבור משה ובני ישראל, ולמרות שאיננו יהודי, הוא מברך את אלוהיו של משה ומקריב קורבן לאלוהי ישראל. על אף שהוא עצמו לא השתתף בנס הגדול של קריעת ים סוף, הוא מבין את הנעשה ומכריז על הכרתו באלוהי ישראל. אך רש”י מציע פרוש נוסף למונח “וַיִּ֣חַדְּ”: “נעשה בשרו חידודין חידודין, מיצר על איבוד מצרים”. אולי יתרו תומך במשה, אך יחד עם זאת חש ממש “על בשרו” צער על נפילתם של המצרים. יתכן והוא מכיר בעליונות אלוהי ישראל, אך עדיין חצוי בנאמנותו.

קשה להיות מנהיג יעיל

כמו כל אורח לרגע הרואה כל פגע, יתרו שם לב לשיטת ההתנהלות המסורבלת של משה, העומד לבדו מבוקר עד ערב לשפוט את העם, ומיד נוזף בו: “לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה”. רק הגיע וכבר מעביר ביקורת! כצפוי לביקור טיפוסי של חם אצל חותנו… אך מיד מתברר מהמשך הפסוק, כי יתרו פועל דווקא מתוך דאגה למשה, ולמעשה מנסה להגן עליו ובכך גם על עמו: “נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ”.
יתרו מציע למשה שיטה מהירה ויעילה לטפל בתלונות, תביעות, ומחלוקות פנימיות בעם: “וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃ וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֮ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ” (פסוקים כ”א – כ”ב). יש לציין כי אחת העצות הטובות ביותר במקרא ניתנת מפי חם לחתנו: יתרו מציע שמשה ימנה שרים/שופטים היכולים ליישם את תורת ה’ בשטח ולהכריע בעניינים הפשוטים בעם. שיטת ה”גם וגם” – גם מערכת לפתרון בעיות ועשיית צדק, וגם דרך שמשה יכול לתפקד לאורך זמן ולהמשיך להחזיק בקשר הישיר עם אלוהים.

דרושים: שונאי בצע

קרדיט: משה מילנר, לע”מ

הרעיון מצוין ומתקבל באהדה. משה שומע בקול חתנו ומיישם את עצתו. אבל כמו כל שיטת ניהול, אין פתרון מושלם. גם כאן השיטה היא לא נטולת מחיר: המחיר שמשה משלם הוא הריחוק שנוצר בינו לבין העם ואבדן הקשר הישיר והאינטימי בין בני ישראל למנהיגו. מחיר שגם היום אנו משלמים על שיטת המנהיגות ההיררכית והביורוקרטית בדורינו. הניתוק והניכור של המנהיגים מהאזרח הפשוט היא אחת החסרונות של השיטה – אז וגם היום. את זה יתרו לא רואה. לזה יתרו אינו מייחס חשיבות. ואולי זה מה שמסביר את הסיום המעט-מריר של ביקורו של יתרו, המסתיים בשליחת יתרו חזרה לארצו. עצות זה סבבה, אבל קצת מרחק מההורים שומר על מערכת יחסים תקינה לאורך זמן.

ובכן, לשיטתו של יתרו, מהם הקריטריונים הנדרשים לכהן כשר אלפים, מאות, חמישים ועשרות? אַנְשֵׁי־חַ֜יִל – בעלי כוח וממון, יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים, ואַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת – אמינים, כנים, שניתן לסמוך עליהם. ואחרון חביב אך אולי החשוב ביותר – שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע. קריטריונים ראויים לכל הדעות. וברוח זו, אי אפשר שלא לשאול את עצמינו: כמה מחברי הכנסת והשרים של ימינו היו עומדים בקריטריונים של יתרו ומשה לשרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות? האם המנהיגים שלנו – החשודים בשורה ארוכה של חשדות כמו שוחד, שחיתות ורדיפת בצע – היו נבחרים לפי שיטתו של יתרו?
לעיתים כל מה שצריך זה מישהו שיגיע מבחוץ כדי לשקף לנו מצבי הנהגה בעייתיים או להאיר את עינינו לליקויים בשיטת הממשל. בעידן שבו התחלפו “שרי האלפים” ב”תיק אלף”, “תיק אלפיים” ו”תיק שלושת אלפים”, לא נותר אלא לשאול: מי יהיה ה”יתרו” של ימינו? מי יכול להגיע ולהאיר/להעיר גם אותנו לשינויים הנדרשים כעת במנהיגות?

נגה ברנר-סמיה היא סמנכ”ל בינ”ה ומנהלת מחלקת קשרי החוץ בארגון.