סדר הפרשות מביא אותנו לפרשת ‘נשא’, הפרשה הארוכה ביותר בתורה, לא פחות מ-176 פסוקים המחולקים לערב רב של נושאים הקשורים במשכן, בעובדיו ובעבודתו. בתוך כך מפורטים התפקידים השונים המחולקים בין משפחות שבט לוי במסגרת עבודתם באהל מועד, תוך מניית מספרם, הדרישה להוציא את הטמאים אל מחוץ למחנה בכדי שלא יטמאו אותו, דינם של אלה המועלים בהקדש, דינה של אישה שבעלה חושד כי זנתה (בצדק או שלא בצדק), פירוט דיני נזירות, ציווי ברכת הכהנים ולבסוף, התרומות שמביאים נשיאי השבטים לרגל סיום הקמת המשכן.

 

אוטופיה או דיסטופיה?

מתוך הסדרה “סיפורה של שפחה” לפי ספרה של מרגרט אטווד. חוקים נוקשים יכולים להוביל לאוטופיה או לדיסטופיה.

התמונה הנפרשת לנגד עינינו היא של מכונה משומנת היטב: לכל פרט התפקיד המיועד לו, הגורמים המפריעים מורחקים בכדי שלא לפגום בתפקוד הכללי, דינן של עבירות על ההתנהגות הראויה הוא עונש במסגרת מערכת משפטית מוקפדת וברורה עד לפרט האחרון, וגם הברכה ידועה מראש ואינה משאירה מקום לטעות. אפילו התנהגותם של אלה שעבודת הקודש שלהם חורגת מן הנורמות המקובלות זוכה לסטנדרטיזציה: יש דרך ידועה לפרוש מן החברה, יש לכך זמן קצוב מראש ויש טקס פומבי בעל פרוטוקול מקובל לחזרת הנזיר לחיק החברה וכלליה. הציניקנים יזהו כאן פוטנציאל לדיסטופיה נוסח מרגרט אטווד. חובבי הסדר והחוק יראו כאן חזון אוטופי של חברה הנעה למען מטרה נעלה בה לכל פרט תפקיד ושום חלק מאורח החיים אינו נותר לא מטופל. על כך יש לשאול את השאלה על איזה מקור יווני האוטופיה מתבססת: האם מדובר ב”יוטופוס” – המקום הטוב, או שמא ב”אוטופוס” – המקום שלא יכול להתקיים?

מי שנחשפו השבוע לתקשורת, שמעו וודאי על אודות הזמנתו של סרבן הגט ירון אטיאס למליאת הכנסת, הזמנה שנכון לרגע זה לא הובהר טעמה ועוררה סערה, מוצדקת לחלוטין, של מספר חברות כנסת אשר עזבו את אולם המליאה. הזמנתו לכנסת נעשתה שבועות ספורים לאחר שבית הדין הרבני בחיפה (בו מתנהל תיק הגירושין של מזל וירון אטיאס, הממאן להגיע לכדי סיום מזה שנתיים) הורה להפעיל כמה וכמה סנקציות הלכתיות, אזרחיות וחברתיות על אטיאס, לרבות חרם של ממש. זאת כמובן על מנת לגרום לו לתת גט לאשתו ולהפסיק את סבלה. מי שבקיאים, ולו במעט, במצבן של מסורבות הגט בארץ ובעולם, יודעים עד כמה מדובר במקרה חריג, על אף שאינו צריך להיות כזה כלל. בהלכה היהודית, ישנו פרוטוקול ברור לפיו יש לנהוג בסרבן גט: “…וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” (בבלי ערכין כ”א, ע”א). הבעיה היא שישנה מידה של פרצה בחוק שכן חלק קריטי בהלכה דורשת מבחירת האיש להיות תוצר של רצונו החופשי. גט שניתן בכפייה ושלא ברצון נחשב לגט מעושה ומכאן, לפסול. החשש מגט מעושה הוא שמוביל, על פי רוב, להימנעות בית הדין מהפעלת הסנקציות המותרות לו על פי חוק. בתוך מצב סבוך שכזה, החלטת בית הדין הרבני להורות על סנקציות אינה דבר של מה בכך.

כנסת ישראל. מה קורה כאשר אנשים לא מוסריים מוזמנים ללב הממסד?

אלא שחרף כוחו הרב של בית הדין, אירועי השבוע האחרון מדגישים עד כמה גם הם יכולים להיוותר כחלק מחזון אוטופי שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי לגמרי. בעוד שסנקציות מסוימות מופעלות ישירות על ידי הרשויות כלפי סרבן הגט עצמו (מניעת קבלת רישיון נהיגה וחשבון בנק ומאסר לדוגמא), הרחקתו מן הציבור (“הרחקות דרבנו תם”) דורשת את חלקה הפעיל של החברה בהפעלת הסנקציה. היה והחברה תבחר להתנגד להנחיות בית הדין, הרי שהחלטותיו כאילו ולא היו מעולם. מה אם כן ההכרזה שביקשו חברי הכנסת שהזמינו את אטיאס, להכריז בראש חוצות כשבמקום להוציא את הטמא האמיתי אל מחוץ למחנה, במו ידיו הזמין אותו אל תוך תוכו של בית הנבחרים הישראלי? מהי ההכרזה שבוטאה בשתיקתן/ם של כל שאר חברות/י הכנסת ששמעו על ההזמנה ולא מחו?

נותרנו אפוא עם משכן מוכתם. לא מצורעים, לא זבים ולא טמאים לנפש הכתימו אותו, אלא המשרתים בקודש בעצמם. והאוטופיה האידאית בה החוק כה ברור ולכל דבר יש פתרון ותקנה, היא תידרש לתת את הדין לאישה שעדיין גטה ממנה והלאה.


לירון בירן-ניסנהולץ מרכזת את תחום התרבות היהודית במחלקת חינוך ומורה בישיבה החילונית של בינ”ה.