קשר מסורתי: שלוש חרדות מודרניות | שמואל פיינר

מאמר זה מתוך ״תלמוד ישראלי – מסכת העצמאות״ בעריכת דב אלבוים ניתן לקריאה חופשית לשבוע בלבד! לרכישת החוברת המלאה בעותק מודפס ומהודר או בעותק דיגיטלי לחצו כאן.

 

[columns gutter=”20″]

[one_third]
תלמוד ישראלי הפסקה השנייה לניוזלטר

[/one_third]

[one_third]

הפסקה השביעית (2015)

81.00 70.00הוסף לסל

[/one_third]

[one_third]

הפסקה השלישית (2016)

81.00 70.00הוסף לסל

[/one_third][/columns]

מיוחד: הורידו את המסכת בקובץ PDF תמורת תרומה של 29 ש״ח בלבד

[columns gutter=”20″]

[one_third]

Screenshot at מאי 29 19-45-21

[/one_third]

[one_third]

הפסקה השביעית (2015)

29.00 19.00הוסף לסל

[/one_third]

[one_third]הפסקה השלישית (2016)

29.00 19.00הוסף לסל

[/one_third][/columns]


פרופ׳ שמואל פיינר התחקה אחר חששותים של שלושה הוגים חשובים: משה מנדלסון, יהודה לייב גורדון ובנימין זאב הרצל. שלושתם חלקו חרדה משותפת אודות מדינה שאינה מופרדת מן הדת. מדינת ישראל התעלמה מחרדותיהם, ולא בטוח שזה לטובה.

 | פרופ׳ שמואל פיינר

מתוך החוברת ״תלמוד ישראלי – מסכת העצמאות – הפסקה השלישית״ שיצאה לאור ביום העצמאות תשע״ו ועוסקת בפרשנות חדשה ורלוונטית למגילת העצמאות. החוברת המלאה ניתנת לרכישה כאן.

שמואל פיינר
פרופ׳ שמואל פיינר

כל עוד היה חזון השיבה למולדת ההיסטורית בגדר תפילה, געגוע וציפייה משיחית, היה אפשר לרקום את חלום העתיד המרוחק בחוטים מוזהבים שנשזרו היטב בסיפור־העל של גלות וגאולה, סיפור שהעניק בה בעת זהות עצמית ותקוות עתיד. אולם כאשר תהליכי המודרניזציה פוררו בעוצמה רבה את דפוסי הקיום המסורתי, תנועות חדשות אתגרו את תודעת הגלות והציעו תמונות עתיד חלופיות לחברה מתוקנת ולתרבות יהודית ברוח הנאורות, והלאומיות חוללה מהפכה מרחיקת לכת ובאגף הציוני שלה הפכה את ארץ ישראל למחוז חפץ ראלי, התעוררו גם חרדות מהקמתה של מדינה ליהודים. שלוש מהחרדות האלה ראויות לתשומת לב מיוחדת.

מנדלסון: חרדה להתאזרחות באירופה

החרדה הראשונה צפה ועלתה כבר בשלהי המאה השמונה־עשרה. כאשר קרא הפילוסוף היהודי מברלין משה מנדלסון בשנת 1770 את מכתבו של הדיפלומט רוכוס פרידריך פון לינאר על  התכנית החשאית להקמת מדינה ליהודים הוא הופתע, ואולי אף נבהל. בהיותי הוגה דעות איני הכתובת המתאימה למבקשים ליזום מפעלים מעשיים, הזדרז מנדלסון להשיב, ורעיון חידוש הריבונות היהודית הפוליטית הוא בלתי אפשרי ואינו עולה כלל על הדעת.

הייתה זו חרדה מפני אתגר הריבונות, שנראתה בעיניו לא רק בדיונית אלא גם סותרת את חזון ההתאזרחות של היהודים בארצות מושבם על בסיס הסובלנות הדתית שלמענו נאבק. הנסיבות הבין־לאומיות אינן מתאימות, הוא טען, גיוס הון עתק למטרה הזאת אינו אפשרי, אבל “המעצור הגדול ביותר העומד, לפי דעתי, על דרכה של הצעת תכנית זו הוא אופייה של אומתי. היא אינה מוכנה למדי לנסות דבר מה גדול”.

היהודים של המאה השמונה־עשרה, העריך מנדלסון, גם משוללים “רוח אחדות” הנדרשת למפעל לאומי, וגם נטולי הדחף להגדרה עצמית חדשה באמצעות נקיטת צעדים מהפכניים שישנו את גורלם מקצה לקצה. אומה של מתפללים וסובלים אינה מתאימה לשינוי מרחיק לכת כל כך. התשוקה לחירות כבר אבדה במהלך הגלות, ו”היצר הטבעי לחירות קיפח את מרץ פעולתו בנו”. בנימוק של חוסר אונים פוליטי דחה מנדלסון על הסף את הרעיון כפנטזיה ובבהלה הודיע שראוי לגנוז את התכנית: “הנני משיב איפוא בזה את הניירות שהופקדו בידי, בנדרי נדר קדוש לשתוק על ענין זה לעולמים.[1]

מנדלסון

משה מנדלסון

שתיים־עשרה שנים אחר כך, כאשר בפתח השיח החדש על התאזרחות היהודים במדינות אירופה עלתה טענת המתנגדים שהיהודים יהיו חשודים תמיד בחוסר נאמנות משום שלא יוותרו על השיבה לארץ ישראל, שוב מיהר מנדלסון להפריך את הטענה הזאת כדי להסיר מכשול ממסלול ההתאזרחות וביקש לפרק את המשמעות הראלית של החזון המשיחי.

מנדלסון הרגיע את החששות והודיע שאין ברעיון השיבה למולדת “השפעה כלשהי על התנהגותנו האזרחית”, ומקומה בבית הכנסת ובתפילות בלבד. אפילו חכמינו שראו את הנולד, הוא הוסיף, היו נבונים דיים כדי להזהיר מפני דחיקת הקץ בטרם תגיע הגאולה משמים “ואסרו לעשות מעשה כלשהו המכוון לשיבת שבות האומה ותקומתה בחוזק יד”.[2]

יל”ג: חרדה לערכי הנאורות

החרדה השנייה התעוררה בשנותיה הראשונות של התנועה הלאומית, אבל עוד בטרם התגלעו הוויכוחים על אופי התרבות העתידית של “מדינת היהודים” בתנועה הציונית. הייתה זו חרדה מפני לאומיות מסתגרת, אלימה ומדירה שתפנה עורף לערכיה ההומניסטים והליברליים של הנאורות.

בשנת 1885 פרש משורר ההשכלה הליטאי יהודה לייב גורדון )יל”ג( מעל דפי עיתון המליץ את סיוטי מלחמת התרבות היהודית העתידית. במעטה ספרותי־בדיוני הביע יל”ג את חששו מפני קנאות לאומית הנושאת אופי אורתודוקסי.

יל”ג כתב שביקש להיכנס בשערי גבול ישראל, “והנה פנים חדשות וסדרים חדשים בכל פנות שאני פונה. שוטרים מזוינים עומדים על הגבול, פניהם פני יהודים ולבושם מלבוש קוזקים; רצועות של תפילין כרוכות על ידיהם ורצועות של מלקות בחגורתם אשר במתניהם”. אחד מהם חסם את דרכו ודרש שיציג את תעודותיו. עד מהרה הסתבר שמעתה, משעה שהרעיון הלאומי שולט בכיפה, נעולים בפניו שערי ישראל. כל המסמכים ששלף מכיסו והעידו על מעמדו המשפטי המופלה לרעה ברוסיה הצאריסטית, לא התקבלו. השוטרים דרשו תעודה המוכיחה שהוא “יהודי לאומי”, והחליטו לנקוט נגדו יד קשה: “לא הריחוני כלורופורם להפיל עלי תרדמה, ולא סכו את בשרי קוקאין שלא יהא הכאב שולט בי, כי אם כמו חי כמו ער הפילוני לפניהם ויבתקוני בסכינם ויוציאו את בני מעי, וראש השוטרים בחן לבי נמלך בכליותי, ראה בכבד, ויפן אל מרעיו ויאמר: רואה אני בלב מעין לאומיות אבל  מראה שפל ממראה לאומיותנו, לאומיות שיש בה סירכא היא, לאומיות מזויפת!”

ילג

יהודה לייב גורדון, יל״ג

בעיניו של המשכיל, שביצירותיו נאבק כבר למעלה מעשור באחיזתם של רבנים בחיי היהודים באימפריה הרוסית, נראתה השיבה למולדת מסוכנת ונושאת בכנפיה ריאקציה חריפה למודרניזציה היהודית באירופה. הלאומיות היהודית החדשה הדאיגה אותו מפני שהיא הצהירה על שלילת ערכי הנאורות בשם האחדות הלאומית: “שקר ההשכלה והבל היופי! בני אסיה אנחנו וכבני אסיה נחיה […] חובב עמו באמת והחפץ בקיומו עליו לחבב את היהדות בכל פרטיה ודקדוקיה עם כל מנהגיה הישנים כמו שהם ואפילו הטפלים”.[3]

מול לאומיות ששוטרי הגבול שלה הם יהודים עטורי תפילין, לבושים כקוזקים וחמושים בשוטים העמיד יל”ג דגם אחר של לאומיות ליברלית המבקשת להמשיך את מורשת ההשכלה ולטעת אותה בערוגת הלאומיות ובאדמת ארץ ישראל. אם עתידה השיבה למולדת להיות מלווה בהשתלטות הנורמות הדתיות המחמירות על המדינה העתידית, אולי מוטב להפנות את המהגרים לאמריקה.

בשיבת ציון מודרנית שאינה מלווה במיגור הסמכות הרבנית הוא ראה סכנה. אילו התקיימה המסגרת המדינית בעם ישראל ברציפות מימי קדם, ייתכן שלא היה כל צורך במלחמת תרבות, שהרי דפוסי הממלכה היו מעצבים הנהגה שאינה סובלת מן הנתק שבין “חכמת ישראל לבין חכמת כל האדם”, ועילית שאינה מתנזרת מהליכות העולם הזה ומצורכי הזמן. ואילו כעת, אם תקום סנהדרין ובראשה רבנים קנאים, צפויה לקום מדינה שבה “היה הבית יוסף לאש דת בכל סעיפיו ודקדוקיו, לא ייפול מהם דבר ארצה; ושבו ארבע מיתות בית דין לגבולן ומלקות ומכת מרדות לאיתנן; ובימי מועד ושבת יחדלו פתאום אורחות הברזל ונדמו קווי הטיליגרף ותעמוד מרוצת החיים וכל צרכיהם כיום תמים”. “התיכון ממלכה כזאת בימינו אלה”, תמה יל”ג, “אם תעמוד לאורך ימים?”[4]

הרצל: חרדה להומניזם

החרדה השלישית המשיכה במידה רבה את יל”ג והתריעה גם היא מפני מעורבות דתית במפעל הלאומי. בשנת 1902 ברומן אלטנוילנד תיאר הרצל לא רק את חלומותיו למדינת יהודים משגשגת בארץ ישראל, אלא גם את דאגותיו ואת סיוטיו.

כמו יהודים מודרניסטים רבים לפניו ולאחריו, הוא העלה לדיון במרחב הציבורי מודל אידאלי ומתוכנן לחברה ולתרבות יהודית שעברו טרנספורמציה משמעותית. החלופה שהציג נוטשת כמה מהנורמות המסורתיות, מטמיעה כמה מסמלי הדת והזיכרון הקולקטיבי, אך במיוחד מעצבת באמצעות אבני הנאורות אתוס יהודי־חילוני הומניסטי.

כבר בחיבורו המהפכני מדינת היהודים ניסה הרצל להציע פתרון נחרץ לסיוט של השתלטות אנשי הדת והמגמות המנוגדות לסובלנות הדתית של הנאורות על הפרויקט הציוני. בסעיף “תאוקרטיה” הוא כתב מילים נחרצות:

לא ניתן כלל לדחפים תאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בעניני המדינה, עם כל הערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ.[5]

הרצל

חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל

הרצל ביקש להבטיח את הרחקתם של רבנים מהפוליטיקה והצהיר על עקרון הסובלנות של המדינה העתידית: “כל אדם חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו. ואם יקרה שישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנה מכובדת ושוויון זכויות חוקי“.[6]

בהיותו אדריכלה של ישות פוליטית חדשה שתיבנה מן היסוד וללא תשתית טרום־מודרנית לא היה לו ספק בדבר ההכרח בשינוי מערכות היחסים שבין דת, מדינה ותרבות. חזון העתיד שלו נבנה מתוך ביקורת על “הישן” ומתוך שאיפה ליצור חברת מופת יהודית־הומניסטית.

הטרנספורמציה שהרצל הציע באלטנוילנד לא הייתה כרוכה בהשלת הזהות העצמית שנרכשה במהלך ההיסטוריה היהודית: “היינו צריכים להעשות אנשים חדשים, מבלי להתכחש לגזע העתיק שלנו”, בדיוק כפי שהארץ המנוונת “חידשה ימיה כקדם”. בניגוד לדברי מבקריו, גם החזון הציוני־החילוני של הרצל נשען על מטען עשיר של זיכרונות היסטוריים, נופי מולדת, נוסטלגיה, טקסים דתיים והטקסט המקראי.

סוד ההצלחה של “החברה החדשה” שהקימה את הארץ הישנה־החדשה הוא לדברי מנהיגה דוד ליטבק בדיוק בחיבור הזה שבין אתוס האוטונומיה של האדם המודרני המוליד את עצמו, לבין מטעני העבר: “אנחנו ארגנו את החברה שלנו בלי מעמסה שקיבלנו בירושה. אמנם גם אנחנו התחברנו אל העבר שלנו – האדמה העתיקה, העם העתיק – היינו חייבים לעשות זאת, אבל את המוסדות בנינו מחדש כצעירים”.[7]

הציונות של הרצל, כפי שהיא עולה מקריאה באלטנוילנד, היא ציונות הומניסטית במובהק. אין פלא שהסיוט המאיים ביותר על חלומותיו של הרצל התגלם באלטנוילנד בדמותו הרב ד”ר גאייר. בפי המדען שטיינק איש “האקדמיה היהודית” שם הרצל מילים בוטות וחריפות במיוחד: “הוא קנאי דתי ארור, מאחז עיניים, מסית ומדיח ומהתל באלוהים. הוא רוצה להנהיג אצלנו אי סובלנות, המנוול. בדרך כלל אני בן אדם רגוע, באמת, אבל כשאני נתקל בטיפוס כמוהו, אני מסוגל לרצוח אותו בלי להניד עפעף”.[8]

הרב ד”ר גאייר הבדיוני היה ככל הנראה בן דמותו של אחד מ”רבני המחאה” שהתנגדו לציונות ולגלגלו עליה, אך כאשר הלכה המהפכה הציונית והתגשמה הוא עלה למדינת היהודים והיה למנהיגה של מפלגה פוליטית לאומית־רדיקלית שמצעה היה שלילת זכויות הלא־יהודים: “עכשיו הוא נעשה פלשתינאי יותר מכולנו. פתאום הוא הפטריוט, הוא היהודי הלאומי, ואנחנו אוהבי הזרים […] הוא מגלגל עיניים לשמים, האיש הדתי הזה […] הם משמיעים את הסיסמה נגד הזרים: מי שאינו יהודי לא יתקבל לחברה החדשה”.

הרצל ראה בעמדה הזאת את קץ החלום הציוני שלו, ועל כן ציפה לכישלונה ולדחייתה בבחירות הדמוקרטיות. בנאום של שטיינק הליברלי כנגד גאייר הלאומני נשמעה אזהרתו לעתיד שחרדה ותקווה מהולים בה: “הארץ תתרושש ותתייבש אם תנקטו מדיניות צרת עין ומטופשת כזאת […] ואני פונה אליכם ואומר לכם שאתם חייבים לשמור על מה שעשה אותנו לאומה גדולה: חופש המחשבה והביטוי, הסובלנות ואהבת האדם. רק אז ציון באמת תהיה ציון!” למרבה החרדה של הרצל הדברים הנרגשים כנגד מנהיג המפלגה המדיר את הזרים ממדינת היהודים לא נפלו על אוזניים קשובות. “מחיאות הכפים לא היו חזקות במיוחד”, משפט הסיום בשבח העקרונות ההומניסטים דווקא הרגיז את הקהל. “אם תבחרו בנציג שמחזיק בדעות כמו גאייר”, הזהיר הרצל בקולו של המדען מחלוצי ההתיישבות החדשה בארץ ישראל, “אתם לא ראויים לשמש הטובה של ארצנו הקדושה”.[9]

המאמר לקוח מתוך החוברת ״תלמוד ישראלי – מסכת העצמאות – הפסקה השלישית״ שיצאה לאור ביום העצמאות תשע״ו ועוסקת בפרשנות חדשה ורלוונטית למגילת העצמאות. החוברת המלאה ניתנת לרכישה כאן.


[1] משה מנדלסון, “לאיש רם המעמד”, 26 בינואר 1770, בתוך: משה מנדלסון, ירושלים, כתבים קטנים בענייני יהודים ויהדות, תרגום: י”ל ברוך, רמת גן 1977, עמ’ 225-222. ראו: שמואל פיינר, משה מנדלסון, ירושלים 2005, פרק חמישי; אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, משיחיות, ציונות ורדיקלזים דתי בישראל, תל אביב 1993, פרק ראשון.

[2] מנדלסון, “הערות למשפטו של האביר מיכאליס על החלק הראשון מספרו של דוהם ב’דבר תקונם האזרחי של היהודים'”, שם, עמ’ 176-173.

[3] יהודה ליב גורדון, “צלוחית של פלייטון”, בתוך: כתבי יהודה ליב גורדון, ב: פרוזה, תל אביב תש”ך-תשכ”ד, עמ’ ריד-ריז. ראו: שמואל פיינר, “השכלה אנטי קלריקלית: מלחמת התרבות של יהודה ליב גורדון”, בתוך: מלחמת תרבות, תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-19, ירושלים 2010, פרק שמיני.

[4] יהודה ליב גורדון, “צלוחית של פלייטון”, שם, עמ’ קצט-ר.

[5] בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, תרגום: מרדכי יואלי, ירושלים 1978, עמ’ 68-67.

[6] הרצל, מדינת היהודים, שם, עמ’ 68.

[7] תיאודור הרצל, אלטנוילנד, תרגום: מרים קראוס, תל אביב 1997, עמ’ 65. ראו: שמואל פיינר, “‘שום דבר אנושי אינו זר לי’: החברה והתרבות היהודית-החילונית בחזונו של הרצל”, בתוך: אבי שגיא, ידידיה צ. שטרן (עורכים), הרצל אז והיום, יהודי ישן, אדם חדש?, ירושלים 2008, עמ’ 194-171.

[8] הרצל, אלטנוילנד, שם, עמ’ 100.

[9] הרצל, אלטנוילנד, שם, עמ’ 111-110.