שעת השיינה: המתנדבת היהודייה שעלתה לארץ בזכות העיר הבדואית רהט

שיינה ליד, אמריקאית מווירג’יניה, בסך הכל חיפשה דרך מעניינת להעביר את הזמן עד התואר השני. אחרי שהגיעה ללמד ילדים אנגלית ברהט במסגרת תוכנית “מסע”, החליטה לעלות לארץ.

 | אייל לוי, מעריב, פורסם ב-8.6.16

שיינה ליד בת ה-22, יהודיה מווירג’יניה, ארצות הברית, החליטה לפני חודשיים לעלות ארצה דווקא אחרי התנסות בחצר האחורית, הבעייתית, של המדינה – ליד העבירה שנה של התנדבות במערכת החינוך של העיר הבדואית רהט. היא לא חשבה פעמיים לפני שהגיעה להחלטה הסופית. “אני אוהבת את החיים בישראל”, היא מסבירה, “אני רוצה ללמוד על מערכת החינוך, ההתאמות בין יהודים וערבים, איך המערכת משפיעה עליהם כשהם מתבגרים, ונראה לאן זה ייקח אותי”.

שיינה ליד. (צילום: Myisraelphotos)
שיינה ליד. (צילום: Myisraelphotos)

עד לפני שנה צעד כזה כלל לא עבר בראשה של הצעירה האמריקאית. היא סיימה תואר ראשון ביחסים בינלאומיים במכללת רואנוק, וביקשה להעביר איכשהו את הזמן עד התואר השני. עוד בזמן הלימודים התעניינה ליד מאוד בבעיה הישראלית־ערבית. מסתבר שבמכללה היו לא פעם ויכוחים ודיונים בעניין, גם בנושאים חברתיים וגם בנושאים פוליטיים.

לכן, כשהתוודעה ליד לתוכנית החדשה של “מסע” – שהוקם לפני 12 שנה במטרה לעודד שהות של יהודים צעירים מהתפוצות בישראל לתקופה של חצי שנה עד שנה, ומופעלת ברהט בשיתוף בינ”ה, משרד החינוך ושחר חדש – היא לא היססה ונרשמה אליה מיד. התוכנית החדשה של “מסע” , Israel teaching fellows פועלת כיום במגוון רחב של בתי ספר בארץ לרבות רהט, רמלה, אשדוד ועוד מקומות, שאליהם מגיעים המשתתפים הצעירים של התכנית מכל רחבי העולם. אף שלא ידעה מילה בערבית, וגם העברית שבפיה היתה רצוצה, צוותה ליד כעוזרת להוראת אנגלית בבית ספר יסודי ברהט. גם על האוכלוסייה הבדואית, שעמה הייתה צפויה להיפגש ולעבוד, כמעט לא ידעה דבר.

“ידעתי שהם נודדים ושהם שוכנו בעיר על ידי מדינת ישראל בתחילת שנות ה־70″, היא מספרת, “הבנתי שיש להם עדיין קושי במעבר ליישוב קבע והם נמצאים בחתך הסוציו־אקונומי הכי נמוך, אבל חוץ מזה כלום. לכן לא היו לי ציפיות טובות או רעות מהמפגש”.

בתחילת שנת הלימודים הגיעה לעיר הבדואית, המדורגת 2 מתוך 10 (נכון לדצמבר 2014 לפי הלמ”ס) בדירוג החברתי־כלכלי, גם לינה חליפה, מורה לאנגלית מהיישוב דיר חנא שבצפון.

חליפה (24) למדה הוראה במכללת סכנין, וחברות המליצו לה על רהט הדרומית, אמרו לה שזה תפקיד מאתגר ונקודת פתיחה טובה לקריירה. “תמיד אהבתי אנגלית”, מספרת חליפה, “יש לי קליטה מהירה. אני דוברת ספרדית, מבינה פורטוגזית ואני אשמח ללמוד עוד שפות. באנגלית תמיד הצטיינתי והחלטתי ללכת על הוראה כי אני אוהבת לעבוד עם ילדים ויש בזה יצירתיות”.

מהר מאוד הבינה חליפה שהתפקיד הולך להיות הרבה יותר מאתגר ממה ששיערה. “ברהט לא כל כך חזקים בלימודים ובמיוחד בשפות”, היא אומרת במעין דיפלומטיות, “הבחנתי בזה כבר ביום הראשון. התחלתי לדבר באנגלית, כפי שאני זוכרת מבית הספר היסודי שדיברו איתנו, ושמתי לב שהתלמידים לא מבינים אפילו את הבסיס. הם פשוט לא ענו לי”.

״שונה מהיכן שגדלתי״

היה זה מנהל בית הספר שהחליט לשדך את ליד, המתנדבת מארצות הברית, אל מורי האנגלית בבית ספרו. “אני עובדת עם קבוצות קטנות של בין שלושה לשישה תלמידים”, היא מסבירה את תפקידה, “המורה מלמדת אותם דקדוק מהספר ואז לכל תלמיד יש אפשרות לעבוד איתי. אני מתרגלת במיוחד דיבור, כי הם אף פעם לא דיברו עם אמריקאי או אנגלי. הם מקשיבים למבטא ומנסים לבטא את המילים. אם הם רוצים לדבר, זה חייב להיות באנגלית”.

ליד התרגלה מהר להבדלים התרבותיים בין יהודייה שמגיעה מהקהילה הרפורמית המבוססת בארצות הברית, לבין ילדים מאחד היישובים העניים בארץ.

“רהט זה לא מקום קל”, היא מודה, “לפעמים קשה לי להבין מה הם עוברים ואיך נראים החיים שלהם. זה שונה מאוד מהיכן שגדלתי. לי יש אח ואחות ולרבים מהילדים כאן יש ארבעה אחים, חמש אחיות. לפעמים נדמה שכל אחד בבית ספר קשור לאחר בקשר משפחתי. אבל בסופו של דבר אנחנו רוצים את אותם דברים. כולנו רוצים שהילדים ילכו לבית ספר ויהיו מאושרים. היכן שגדלתי החינוך היה מאוד ישיר וכאן בית ספר זה לא רק ללמוד, זה גם לחיות מחוץ לכיתה. הילדים נותנים לי אפשרות מדי פעם להתפרק ולא רק להיות רצינית”.

בבלוג שניהלה העוסק בשהות שלה ברהט, כתבה, בין היתר: “קשה לי להיזכר בפעם הראשונה שבה אחד מתלמידי אמר ‘אני אוהב אותך’. בכנות, הם אומרים לי את זה כמעט בכל שעה. כשהצלצול נשמע הם רצים לעברי בצעקות ‘שיינה תודה, אנחנו אוהבים אותך’. אני הולכת במסדרון ומושכים אותי בידיים לכל הכיוונים כדי שאצטרף אליהם”.

גם מחוץ לעולם הווירטואלי מאשרת ליד את הדברים החמים שכתבה: “בהתחלה היה ממש קשה, לא יכולתי לתקשר. לא ידעתי ערבית ועברית, לא הכרתי את הילדים ואת המורים, והיום מסתבר שזה הדבר המדהים ביותר שעשיתי בחיי. אני עדיין שמחה ללכת מדי בוקר לבית הספר ולראות את התלמידים וכמה הם מאושרים וכמה הם רוצים ללמוד”.

באחריות המדינה

אהבה מקבלת ליד לא רק מהתלמידים, אלא גם מחברתה החדשה, לינה חליפה. בין השתיים, שהכירו כאמור בתחילת השנה, התפתח עם הזמן קשר קרוב שהוביל לחברות אמיצה. “מה שמדהים הוא שאני והיא גדלנו על אותה המוזיקה ועל אותן סדרות טלוויזיה – בריטני ספירס ו’חברים’, ואני גדלתי בווירג’יניה והיא בצפון ישראל”, צוחקת ליד, “זה מעניין, כי אנחנו גם בערך באותה נקודה בחיים, אחרי אוניברסיטה, מחפשות את דרכנו. אנחנו מסתובבות בהפסקות ומדברות על כל נושא”.

איך קיבלו את העובדה שאת יהודייה ביישוב ערבי?

“מצד אחד יש מציאות מאוד מתוחה בישראל, אבל ברהט אף אחד לא אמר לי דבר מאז שאני כאן, לא ברחוב ולא בבית הספר. הילדים יודעים שאני יהודייה, אבל הם לא ממש מבינים איך אפשר להיות אמריקאית ויהודייה. הם לפעמים אומרים ‘בסדר, אמא שלך יהודייה, אבל אבא שלך אמריקאי’ ואני עונה ‘לא, שניהם יהודים’. המורים דווקא חושבים שזה מאוד מעניין”.

חליפה, מצדה, קצת כעסה על העלאת השאלה, חששה מפרובוקציה. “למה שיהיה מתח?”, היא שואלת, “לא עלה בינינו שום דבר פוליטי. שיינה בחורה נפלאה וזה מה שחשוב. אני לא יכולה ללמד יהודים? למה לא? זה מוסיף ניסיון. גם מבחינה חברתית זה יכול לקרב בין שני העמים, זה חלק מהמציאות שלנו. אני דווקא אשמח”.

שיינה ליד ולינה חליפה. צילום: Myisraelphotos
שיינה ליד ולינה חליפה. צילום: Myisraelphotos

הדברים נאמרים אף שבפברואר השנה אירע פיגוע דקירה על רקע לאומני בשוק העירוני של רהט, כשיהודייה בת 65 נדקרה בצווארה על ידי רעול פנים, ותחושת העימות עדיין מרחפת ברחובות העיר. אבל מסתבר שגם זה לא מפחיד את ליד. “אני מרגישה כאן מאוד מוגנת”, היא אומרת, “החברים הישראלים שלי יודעים שאני עובדת ברהט ושואלים את השאלות האלה ואני עונה שגם אם יש אחד שסרח, אי אפשר לשפוט את כולם לרעה. אני שומעת מה אנשים בבאר שבע חושבים על הבדואים ואני מגנה עליהם. אם אחד עשה את זה אסור שזה ישפיע על כל הקהילה, זה לא הוגן”.

מה ההורים שלך בארצות הברית אומרים על המצב?

“הם יודעים שאני עובדת עם ערבים ושאחת החברות הטובות שלי היא פלסטינית. הם מאוד פתוחים ותומכים. תמיד הייתי מאוד מתקדמת בנושאים האלה והתקופה כאן לא שינתה את הדעות שלי, אבל גרמה לי להכיר הרבה יותר טוב את הנושא. אני מכירה את הקהילה הבדואית, קוראת עליה מאמרים, פוגשת אנשים. אני מבינה יותר טוב את נקודת המבט שלהם”.

בסיום שנת הלימודים תחזור ליד לארצות הברית לתקופת התארגנות ואז תשוב ארצה לקראת לימודים במרכז הבינתחומי בהרצליה. “ברהט רוב התושבים הם צעירים מתחת לגיל 18″, היא מספרת, “המדינה צריכה לחבק אותם, לשפר את מערכת החינוך. להביא אחת כמוני זה מאוד עוזר. מסתבר שדברים קטנים יכולים לעשות שינוי גדול. לעודד את התלמידים ללכת לאוניברסיטה כדי שעתידם יהיה יותר טוב משל הוריהם”.

אז את בעצם אומרת שבישראל לא מחבקים ומעודדים אותם?

“למדינה יש אחריות, היא זו ששמה את הבדואים בעיר הזו. היא מנסה להפוך אותם למודרנים, אבל יש הרבה אנשים שאומרים למקומיים מה צריך ומה לא צריך לעשות, במקום פשוט לתמוך. להקשיב לצרכים כדי שבסוף הבדואים יוכלו לעזור לעצמם”.