הקדמה ל׳דיבוק ירושלים׳ בהוצאת הישיבה החילונית בירושלים ואינדיבוק

דיבוק_ירושליםקובץ הסיפורים שאתם עומדים בפתחו הוא קריאת כיוון. מטרתו להצביע על ירושלים כעל מקום של התרחשות תרבותית וספרותית רעננה וכעל מקור השראה לדור חדש של יוצרים ישראלים. ירושלים היא אתגר לכותבים. היא דורשת מהם להתמודד באופן מעמיק עם סביבה גיאו־פוליטית מורכבת, עם ההיסטוריה של הספרות העברית, ועם לשונה. ובכל זאת, סופרי הדור הצעיר המיוצגים באסופה זו בחרו לעצמם דווקא אותה כמרכיב משמעותי בזהות האישית והספרותית שלהם. מרבית הסיפורים כאן נכתבו לטובת אסופה זו.

ירושלים אינה עיר של הווה בלבד. לרבים היא עיר של עבר. לרבים עתידה לוט בערפל, אם לא נעלם כליל. אולי לכן, הכתיבה על ירושלים רחוקה מלשקף נורמות ספרותיות עכשוויות. היא אינה נענית למוסכמות ולמגמות אופנה, וכמו העיר עצמה, אינה מתפתה להיות בידור קליל או מתחכם. לירושלים סיפורים רבים: זוג צעירים שחווה את פרפורי הגסיסה של אהבתם לעיר; אשה שהיה לה יום טוב אחד והיא מחכה שהחללית אנטרפרייז תבוא לקחת אותה מכאן; חבורת טיפוסים מפוקפקים אזוקה יחד במגרש הרוסים ונשכחת לנפשה בבניין עם כניסת השבת; סופרת 8 סת”ם שכותבת מזוזות לפסקול הביטלס; תחרות גניחות אהבה בין שכנים; תמהוני שחופר מערה בין חומות העיר. גלולות ויאגרה וכדורי שינה, הר הזיתים וגיא בן הינום, באסטה בשוק, ערוות נשים וניסיון התאבדות. מבעד למראות אלו ירושלים נראית כמחזה אפוקליפטי, או כרצף מהיר של תמונות העוברות בחטף בראשו של העומד למות. אפשר שהיא תמיד זו וגם זו.

בשביל חלק מהכותבים כאן, ירושלים היא תפאורה ותו לא — לעתים יפה ומרגשת ולעתים גסה ומכוערת. בשביל אחרים, היא זירה חברתית טעונה חומר נפץ. ואולם לכולם היא נקודת התייחסות חשובה — אישית, לאומית וספרותית — והכתיבה עליה מאפשרות להם לחזור למפץ הגדול של הזהות היהודית והישראלית. ירושלים כמו מבקשת כתיבה מרובדת, שהמוקד שלה הוא לעתים השפה עצמה. היוצרים הצעירים הללו בודקים את ירושתם, את מורשתם הלשונית והתרבותית, מתעמתים איתה ומותחים אותה לגבולות חדשים. בה בעת הם מביטים אחורה, חוזרים אל העברית שבעומק, אל ירושלים שבשפה.

כך, למשל, דביר צור חוצב בַּעברית ומנסה להסיר את הסלעים שבדרך אל המקור שלה, אל הקרקעית. לעומתו, טליה שגיב משתמשת בה כדי להתעופף מירושלים אל תוך חלום של מדע בדיוני. עודד נעמן תופר את לשונו מתוך מודעות רחוב ואסף שור מהתכתבות באינטרנט. בן ורד מקבץ את שלל נידחי ירושלים לסיפור אחד ויפתח אשכנזי הופך את ירושלים האמיתית למשחק לשון מוטרף. רחל פרץ מצליחה להניח אותה כשפת דיבור בפיותיהן של דמויות שוליים קשות יום, ויאיר אלדן ממלא וממלא אותה עד שהיא גדושה להתפקע רגעי הזיה ובדידות. רוני מז”ל, שי מנדלוביץ ורות קרא־איוונוב קניאל מצמצמים ודוחסים אותה למיניאטורות יפהפיות. יותם טולוב, אלמוג בהר והילה ארז־ 9 חטאב מצליחים לארוג ממנה הווי עירוני צנוע וזורים אור חדש על המקום, או שמא המקור, הישן.

גם אם רובם עדיין אינם מוכרים לקהל הרחב, בשביל רוב הכותבים קובץ זה אינו פרסום ראשון. רובם פירסמו לפחות ספר מעורר עניין אחד, שזכה להצלחה ביקורתית יפה. אבל גם אם הם עדיין מנסים לפלס את מקומם בשדה הספרות, הרושם הכללי העולה מכתיבתם הוא שהם אינם עושים הנחות לעצמם או לקוראים, כי אם מבקשים לחולל בלשונם מעשה אמנות של ממש. אולי לכן, התחושה האישית שלי בעריכת אסופה זו היא של התחלה, של פתיחה, של הנחת היסוד למרחב פואטי חדש. בשבילי, זו אינה רק טענה ספרותית, אלא תחושה פיזית כמעט, המשולה לקריעת צווארון ופרימת כפתורים לטובת שאיפת אוויר. ראשון.

יש ב”דיבוק ירושלים” פרוזה שמהלכת ברחובות, פרושה אופקית, מבקשת לעבור דרך כל המקומות שעיר כמו ירושלים יכולה להציע — השוק, החומה, ההר, בית הקברות, בית הקפה ובית המעצר. הטיפוסים המאכלסים את הספר הזה יצוקים גם הם בתבניתה המגוונת של העיר: כהן גדול, זונה, סטודנטים אוהבים, אשה הרה, משוגעת, מתאבד ומתנחלת ועוד. ואולם המבט האופקי הוא רק פני השטח של קובץ זה. שאיפתם של סיפורים רבים בו היא לפרוץ מן המישור ולהמריא מעלה, להבקיע שמיים. באופן פרדוקסלי כביכול, הם עושים זאת בעזרת עברית שחותרת לתהומות, חוצבת תחתיות, מבקשת את מקורותיה. האם זה מקרי שרבים מן הסופרים והסופרות הצעירים והצעירות המופיעים באסופה זו הם גם משוררים ומשוררות?

בני הדור הצעיר הספרותי בירושלים אף אינם בורחים מן הפוליטיקה, מן הדת, משלל הכוחות ההופכים את העיר ואת 10 המרחבה הפוליטי והתרבותי המקיף אותה לחומר דשן למלחמה וגאולה. במידה רבה, ספרותם אינה יצירת שוליים החותרת אל המרכז, אלא ספרות המתרחקת ממנו ובוחרת לה נתיב צדדי וצר העולה למטה או יורד למעלה, בירושלים לא תמיד ניתן לדעת…

ariel-levinson-present-tense-croppedאסופה זו רואה אור בעזרתם הנלהבת של רבים. תודה לארז שוייצר ולאנשי אינדיבוק על היענותם לאתגר שבהוצאת ספר זה לאור גם בפורמט דיגיטלי, המציע אופק חדש למו”לות העברית. תודה לאיל שר ולאנשי הקרן לירושלים, שתמיכתם הנדיבה בישיבה החילונית בירושלים ובמפעליה התרבותיים מאפשרים לנו להמשיך לעשות למען אמנים ויוצרים צעירים בעיר. תודה לטל קרמר־ודעי, צילה חיון, יעל גולן וכל צוות התוכניות במשכנות שאננים ופסטיבל הסופרים הבינלאומי, המעניק להשקת אסופה זו במה שאין מכובדת ממנה. תודה לאייל גור על עיצוב הכריכה. אחרונים חביבים, יצוינו שותפי וחברי לישיבה החילונית בירושלים וב”בינה — מרכז לזהות יהודית ותרבות עברית” — אבישי וול, ניר עמית, מיכל שטרנבך, מאיה יניב, שני אוסטרייכר, ערן ברוך ודב אלבוים, שהחברותא המשותפת לנו בלימוד ומעשה היא נדירה ומצמיחה פירות ותלמידים אין ספור. ותודה אחרונה באמת, לאשתי שרון מייבסקי, שנותנת לי את הזמן לעשות את כל זה באהבה אמיתית.

אריאל לוינסון

4.3.2014, ב’ אדר ב’ התשע”ד