בין חסידות להשכלה – בעקבות המסע לאוקראינה | הישיבה החילונית בירושלים

לבית הכנסת החרב בז’ובקבה, עיירה קטנה הקרובה לגבול בין אוקראינה ופולין, הגענו בשעות אחר הצהריים. החלונות הגדולים, הגבוהים, נתנו לאור היפה של שמש אוקראינה, להשתחל ולהדגיש את שאריות הקדושה שנשארו בכתליי המקום. פסענו שותקים ברחבי ההיכל הרחב, ממששים את האבק הקר שנצטבר בקירות, נאחזים בעמודי התשתית של המבנה, כדי לא לרחף בחלל.

בית הכנסת הזה נבנה במאה השבע עשרה, בעזרת השלטון הפולני. הוא היה מבתי הכנסת הגדולים באירופה בשעתו, ונשאר עד היום כהיכל גדול ספוג אותיות עבריות של תפילה והשפעות בארוקיות. שש שנים ארכה בניית ההיכל העצום והמפואר הזה. אף לא אחת מהלבנים או קמרונות החלונות, מספרות שעל אותה אדמה אוקראינית הסתובב בימים ההם גם בוגדן חמליניצקי, מנהיג הקוזקים, ומכולל פרעות ת”ח ות”ט, ביהודים ובקתולים.

נאספנו לכאן ארבעים אנשים, באמצע חייהם. התחלנו את דרכינו ביחד בעיר לבוב, ברחובות שונאי פוטין, ולאחר שבוע סיימנו באודסה קלת המזג, אל מול הים השחור והרגוע. נסענו בין העיירות, מצפון לדרום, כמחזרים אחרי כלי סדקית לתפור מהם רוח, להעיר אותיות וקולות שנותרו כאן, בעיקר מימים שעוד חיו כאן אנשים יהודים. אני באתי ללבוב מירושלים המלאה יהדויות ויהודים, ירושלים היודעת להכאיב בעיניים ולצער את הלב בגסות הקנאית שלה. בתוך החורבה של בית הכנסת בז’ובקבה, התחלתי לשמוע קול קלרינט וקול אדם, ויכולתי ליהנות מהפקרות אור אחר הצהריים, שהפך את חורבת כותל המזרח לקרוב ומושך.

במאה התשע עשרה הסתובב בעירה הזאת, נחמן קרוכמל. הוא היה משכיל יהודי, ששלט בפילוסופיית התקופה, סוחר ופרנס הקהילה, אשר הקדיש את כתיבתו למחקר היסטורי יהודי, בכלים ביקורתיים וחדשים. בפתח הספר שלו “מורה נבוכי הזמן”, כותב המוציא לאור על נביאי ישראל : “ויעלו במעלות השכל אל חוג ההתבוננות ויחזו את המעינים אשר משם יצאו נחלי קורות הזמן…” . נחמן קרוכמל, למד גרמנית ויוונית ועיניו, כמו חלונות בית הכנסת הזה, היו פקוחות לרוח הזמן הנושבת מבחוץ אל התפילה היהודית, אל שפת הספרים, אל חיי החולין של קהילת קודש ז’ובקבה.

מבעד הריסות בית הכנסת, אפשר היה לראות את המדרגות העולות אל עזרת הנשים. טיפסתי בבקשה להתבונן מלמעלה על החלל הנהדר הזה, שכעת התהלכה בתוכו נגינת כינור ושירת אנשים. ראיתי את העמודים הגדולים ואת שאריות העברית על הקירות, את רמזי החיים הקיימים בכל חורבה, ואת הצלילים של מעיני קורות הזמן של נחמן קרוכמל. מי אשר כמוני גדל בבית חילוני ואוזנו לא התאמנה בניגון ובכיראוגרפיה היהודית, מבין על בשרו וליבו את מבוכת השעה הכרוכה בהתבוננות בחלל שאולי פעם, היה שלי.

במרכז הרחבה, קל היה להבחין בערימות רבות של רעפים ישנים, סדוקים ומאובקים, ממתינים לגאולה. הם הונחו שם פעם, בוודאי כהכנה לשיפוץ, או בניסיון שימור שהתעכב. לצידם היו פזורות לבנים גדולות, חלקן מסותתות, נפולת מקירות המקום. גם הן היו קפואות ועצורות, שותקות להכעיס, נוכח השירה והנגינה. חשבתי שכל ספריי הקודש שהיו כאן פעם, שאנשי ז’ובקבה החזיקו בהם באצבעות ובלב, הפכו כמו במעשייה חסידית לאבנים, כשאנשי הקהילה גורשו מכאן. אולי כל ספר שננטש ללא קורא, הופך לאבן, או רעף מאובק, זכר לניסיון שימור.

הרי ירושלים מלאים בחורבות עם ניכוח פלסטיני. בערבות אוקראינה פזורות שאריות של חורבן יהודי. אולי צריך לקבץ יחידה של נגנים, קצת היסטוריונים ואנשים עם שמץ כמיהה, ככח נגד אימפריאליזם ההשכחה. יחידה שתנגן לכל מזבח תפילה, לכל ספר שהושתק לכדי אבן, עד אשר לב המקום יתעורר, עד אשר הגרעין החי שהיה שם, או כאן, ישיל מעליו את הקליפות ויתגלה וישוב אלינו.

במרחק יומיים נסיעה מז’ובקבה, אנחנו מגיעים לאכסניה בקרבת מז’יבוז’. קסם היערות של הבעל שם טוב פועל עלינו ובלילה מבעד לגזעים כל אחד יכול לדמיין מעשיות חסידים. במאה השמונה עשרה, כשרבי ישראל בן אליעזר חזר מהרי הקרפטים הוא התגלה לקהילת ברודי כבעל שם. הם קידמו את פניו מחוץ לעיר, ביער, והושיבו אותו על “כסא מענפי אילנות”. אם אכן היה בעל שם, ואם אכן נכונות השמועות על שבחיו הרבים, הרי שרק היער וענפיו יכלו להחזיק את נפח הרוחות הללו.

מאתיים חמישים שנה חלפו מכיסא האילנות של הבעל שם טוב. בירושלים עוד אפשר מפעם לפעם לאחוז בחורשה בודדת או ערוץ ואדי שנפלט מתוכניות הבניה, ולשבת על כיסא אילנות. קשה עלי הדבקות ונוכחות האלוהים של הבעל שם טוב אבל עלי להודות, למי שהשיב ליהודים את היער. באוקראינה היערות עלולים להיות שער לפוגרומים ולמעשי אונס, אבל ליד מז’יבוז’, היער היה עבורינו גם שער לאפשרויות של רוח וקרבה, התבודדות וצעקה.

מבעד לחצרות החסידיות באוקראינה, עולים שמות של היסטוריה נוספת. ז’יטומיר וברודי מפנות בחזרה את הסיפור לאינטלקט, לאור המודרנה ומעמעמות את קסמי היערות. קל מדי יהיה לחלק את הטריטוריה היהודית באוקראינה של הימים ההם למשכילים וחסידים. בין סיפורי ברדיצ’בסקי למעשיות רבי נחמן, חיו בוודאי אנשים על רצף רחב יותר, לעיתים בתפילה חסידית, לפעמים בחינוך משכילי, ותמיד באימת הקוזאק. בצהריים היפים בז’יטומיר, בטרם יתקבע החורף האוקראיני, עלו שורותיו הראשונות של ביאליק על כפר הולדתו. בצל הכנסייה ובתענוג האור, הרוחניות נקנתה גם במילותיו על ילדותו בעולם “שלא ידע סתיו וחורף מימיו … כולו עשוי מסכת אחת שלמה, קיץ טהור כולו”.

הבינאריות של החסידות וההשכלה היהודית, מסתיימת כשאנו מגיעים לאודסה. כל כובד הפרעות ומשקל הנאורות וכבוד הצדיקים נשפכים אל הים השחור בחופי העיר הדרומית, המרושתת שתי וערב בקלות ראש ובתי קפה. כמילותיו של יליד העיר, ז’בוטינסקי, “אין כאודיסה – כלומר אודיסה של הדור ההוא – לרוך העליזות ולשכרון הקליל המרחפים באויר, ללא צל ורמז של סבך נפשי או טראַגיקה מוסרית”. קרני השמש המעטות של ז’ובקבה, מתחלפות כעת בשמש רחבה, המפיצה עצמה לכל פינה. אור המודרניות ניכר ברחובות העיר, והתנועה מהשטייטעל לעיר הגדולה הופכת להיות בהירה ומובנת שעה שעומדים בשדרות פרימורסקי.

ברחבי העולם היהודי באוקראינה, נהוג היה לומר שאש הגיהנום מהלכת מסביב לאודסה. כשהגעתי לעיר לא הרגשתי בלהט האש, אלא באותה בקשה לחופש, געגוע לרוחניות ארצית והנאה מרחובות ספרותיים המשקיפים לנמל. כמה כיף ללכת בעיר הזו ולחשוב על אותם תלמידי חכמים יהודיים שעזבו את בית המדרש ובאו להרגיש את שחרור העול שכל עיר גדולה יודעת וצריכה לתת. זכרונות הבעל שם טוב התחלפו כאן באבני חומה המציינים את גדולי הספרות העברית שחיו בעיר. מבין שפת היומיום ושלטים באותיות קריליות, מגיחה שוב האות העברית, ומציינת שכאן היה ביתו של טשרניחובסקי.

בספר בראשית בפרשת נח, כתוב “צוהר תעשה לתיבה”. הבעל שם טוב דרש את המילה תיבה, כ’מילה’. האותיות והמילים הם בעצם חלונות. אשנבים למציאות אחרת, פתחי חילוץ מהיומיום. כמה דקות הליכה מהבית של טשרניחובסקי באודסה, נשפכות גבעות ירוקות, מהן אפשר להשקיף דרומה אל הים. עמדנו על הגבעה ההיא כשמאחורינו כל אוקראינה, והמילים של המשורר הזה, באו בתוכנו ופתחו חלונות והביאו רוח ודימיון ואופק ישן. נזכרתי בשירו, “שיח קדומים”. “לי ספר המעין ויספר הגל… ואת אשר לי ספרו אני לא ידעתי”.

 

ירושלים, אוקטובר 2018


ניר עמית הוא ראש הישיבה החילונית בינ”ה בירושלים