פרידה ממחזור י”ב – המכינה הקדם צבאית בינ”ה | שיר-לי גולן

ערב טוב לכולם.

ראשית, אני חייבת להודות שאני נורא מתרגשת. שרון היא בתי הבכורה, והעובדה שאנחנו מכונסים כאן הערב במסיבת הסיום של השנה האינטנסיבית, המיוחדת והמשמעותית כל-כך שעברה על הילדות והילדים שלנו – מרגשת אותי מאוד.

ברשותכם, אדבר בלשון נקבה, אבל אני מכוונת – כמובן – לכולם.

היום לפני שנה הן עוד היו שמיניסטיות. עשו לילות כימים בשינון החומר לבחינות הבגרות במתמטיקה ובתנ”ך, בספרות ובאנגלית; ציפו בכיליון עיניים לסיום הפרק הזה בחייהן ולתחילתו של הפרק הבא – פרק המכינה.

עד לפני שנתיים לא ידעתי כלום על המכינות הקדם-צבאיות. אבל כשהאפשרות הזאת הועלתה על השולחן אצלנו – קראנו על רבות מהן, ביררנו ולמדנו. אני מניחה שכמו שרון שלי, גם הבנות והבנים שלכן עשו סופי שבוע ביותר ממכינה אחת; אני מניחה שכמוה, גם הן קיוו להתקבל למכינה של בינ”ה, שגם אצלן ההודעה שהן בפנים הורידה מאוד את מפלס המתח.

לא במקרה, כמו שהבנו במהלך השנה החולפת, עצם הקבלה לכאן היא מעין תעודת כבוד.

בסופו של אוגוסט האחרון לא הפסקתי לבכות. המחשבה שהבת שלי, זאת שהרגע עוד הייתה תינוקת קטנה, יוצאת מהבית – הייתה לי קשה מנשוא. ניחמתי את עצמי בידיעה שהיא מגשימה חלום, שהיא בחרה בדרך ערכית שהיא המשך ישיר למעורבות שלה כמדריכה בתנועה, שהיא עולה על מסלול שיפתח בפניה עולם ומלואו.

אבל הפרידה הייתה לא פשוטה.  כאימהות אנחנו רוצות את הילדות והילדים שלנו קרוב. גם כשאנחנו יודעות, יודעות היטב, שהגיע הזמן שלהן להתרחק, לפרוש כנפיים ולעוף.

והן עפו. והיא עפה. התרחקה, אבל נשארה, כמובן, קרוב ללב.

הנערה ששלחתי למכינה חזרה הביתה לסופי שבוע מלאת חוויות, וסיפרה בעיניים בורקות על הטיולים ועל השיעורים, על הילדים בביאליק רוגוזין ועל המורות והמורים שגורמים ללמידה להיות נפלאה, לא פחות. על המשבצות שהעבירו חברותיה וחבריה, על הסדנאות ועל ערבי הקבוצה עם שמוליק, על העבודה המאומצת והמעמיקה בוועדת השבת לקראת כל שבת, על הסדרות שבזכותן הכירה המון דברים חדשים.

ופתאום הנערה הזאת, שהתקשתה לחלוק ארון קיר גדול עם אחיותיה – למדה לחלוק חדר קטן עם שתי חברות וליהנות מזה, ופתאום היא חושבת פעמיים על הכסף שהיא מוציאה, ופתאום היא חושבת על לימודי פילוסופיה באוניברסיטה (אני מרשה לעצמי להניח שלעמוס ולאיילה יש חלק לא מבוטל במחשבה הזאת, ועל כך, כמובן, תודתי הגדולה!). פתאום היא בוגרת כל-כך.

בעוד שבוע וחצי, כשהילדות והילדים שלנו יחזרו הביתה, הן לא יהיו אותם נערות ונערים שיצאו מהבית. הן ראו וחוו והתנסו ופגשו ולמדו והתמודדו. כן, גם עם קשיים.

הרי עברנו איתן את משבר דצמבר הבלתי-נמנע, את העייפות האינסופית שהתחילה אומנם מפעילויות ובילויים ושיחות נפש אל תוך הלילה ומחסור כרוני בשעות שינה, אבל הושפעה בוודאי גם מהאנרגיה הרגשית העצומה שהושקעה בחיים בקומונות ברחבי השכונה.

ונשמנו איתן לרווחה בחופשת בין הזמנים. הן היו זקוקות לחופשה הזאת, ואנחנו נזקקנו לזמן האיכות הזה איתן.

וכאבנו איתן כשאירע האסון הנורא בנחל צפית. האסון הזה, המיותר, שהביא למותן של תשע נערות ונער אחד, שיצאו לטיול גיבוש, טיול דומה מאוד לזה שהילדות והילדים שלנו יצאו אליו שנה קודם לכן.

בסערת הרגשות שהדירה שינה מעיניי באותו לילה עצוב התחשק לי בעיקר להיכנס למכונית ולבוא לדירה במימון אחת כדי לקחת את שרוני שלי הביתה. רציתי לעזור לה לעבד את ההלם, רציתי להיות איתה בשבר הזה, רציתי לחבק אותה.

הגעתי לכאן למחרת כדי לעשות בדיוק את זה, אבל עוד קודם, התכתבתי קצת עם יובל. הוא ענה לי בכאב וברגישות, ודיבר על המתח שבין ההתייחסות למכיניסטים כאל אנשים בוגרים לבין המקום שיש לתת למעורבות ההורים.

ביקשתי ממך, יובל, באותו לילה, לזכור שאף שהילדות והילדים שלנו בוגרים, הם עדיין ולעולם הילדות והילדים שלנו. הערב אני מבקשת ממך, מכם, להמשיך להדק ולדייק את הנהלים ואת הבקרה. לא כי אתם לא טובים, חלילה, אתם נהדרים בעיניי, אלא כדי שתהיו טובים עוד יותר.

הילדות והילדים שלנו יחזרו הביתה בעוד שבוע וחצי סקרנים יותר, יודעים יותר, בוגרים יותר. הן הגיעו לכאן, וסליחה על הקלישאה, מיטב הנוער. פעילות בתנועות הנוער, תלמידות מצטיינות, רוצות לשפר את העולם. והן יוצאות מכאן בעלות ראייה רחבה יותר והבנה מעמיקה יותר.

בעיניי, יותר מאשר הכנה לשירות הצבאי, מכינה המכינה הזאת את בוגרותיה ובוגריה לאזרחות טובה יותר ומחזקת אצלן את השאיפה לערבות הדדית ולעשייה חברתית, את חדוות הלימוד, את אהבת היהדות גם מנקודת המבט החילונית, את המחשבה הביקורתית.

זה קורה בזכות השנה המשמעותית הזאת, שגרמה לי לא פעם להצטער שלא היו מכינות כאלה אי-אז כשאני הייתי בת שמונה עשרה.

זה קורה בזכותכם, נשות ואנשי צוות יקרות ויקרים, וזאת ההזדמנות לומר לכולכן תודה. תודה גדולה, מעומק הלב. על התכנים ועל ההכלה, על הסבלנות ועל ההחזקה של חבורת נערות ונערים שהגיעו למקום הזה ממקומות שונים וצמחו בזכותו לתפארת.

לפני שבועות ספורים זכיתי להיות בקמפוס הזה בתיקון ליל שבועות. אחרי השיעור המרתק שהעבירה ד”ר נטע סובול נהגתי הביתה לירושלים וניסיתי לחשוב מה אני לוקחת ממנו.

בין השאר, נטע דיברה על הרגע הזה שבו מבטים נפגשים; הרגע שבו אנחנו מצליחים לראות את האחר כאדם; הרגע הזה שבו מידת הדין מתחלפת במידת החסד והרחמים.

אי-אפשר לסכם במשפט אחד את כל מה שהילדות והילדים שלנו קיבלו בשנת המכינה. אבל נדמה לי שיותר מהכול, הן יוצאות לדרכן החדשה עם ההבנה העמוקה הזאת – שאפשר וצריך לראות באחר, כל אחר, אדם.

מכיניסטיות ומכיניסטים אהובות ואהובים שלנו.

יש לכן הפוטנציאל להיות מנהיגות ומנהיגי העתיד. אתן רוצות לשנות את העולם ואתן יכולות לעשות את זה. אתן אלה שבזכותן לי, ולכולנו, עוד לא אבדה התקווה. צאו לעולם מצוידים בכל הטוב שספגתן פה, תיהנו ממה שיש לו להציע לכן, ועשו אותו הוגן ויפה יותר, בשביל כולנו.

בהצלחה!


שיר-לי גולן היא אמא של שרון מאירי, בוגרת המכינה לשנת תשע”ח. הדברים נאמרו בטקס סוף השנה של המכינה בדרום תל אביב.