בני ישראל הולכים במדבר. הם מתקרבים לארץ ישראל. בינתיים, בארמונו, בלק מלך מואב חושש מאוד. הוא חושש מבני ישראל הצובאים על פתחי ארצו ומתקרבים אליה. בינינו, הוא בסך הכל צודק. אם היו רבבות זרים מתקרבים לבית שלי בידיעה ברורה שהם מבקשים להתנחל בו, גם אני הייתי חושש.

צריך רגע לעשות ׳מאירועי הפרקים הקודמים׳ כדי להבין את חששו של בלק. בפסוקים הקודמים עוברים בני ישראל בארצם של האֱמוֹרִים. הם מבטיחים להם שלא יאונה להם כל רע במהלך המעבר: ״אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ״ (במדבר כ״א 22-21). האמורים לא ממש זורמים, ושולחים צבא לעצור את בני ישראל – ״וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה… וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל״ (23). בני ישראל לא נשארים חייבים ומכים את האמורים שוק על ירך. בדיוק אותו הדבר קורה לעוג מלך הבשן המסכן כשיצא עם צבאו בסוף פרק כ״א וניסה לעצור אף הוא את בני ישראל הצועדים לעבר מכורתם.

אז בלק רואה את כל זה מארמונו, ״וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (כ״ב 3-2). 

בלק הוא אמנם מלך, אבל הוא מבין שהאמצעים המדיניים, הדיפלומטיים ואולי אפילו הצבאיים – לא יעצרו את עם ישראל מלצעוד. אם האמורים ויושבי הבשן לא הצליחו לעצור אותם, כנראה שיש להם איזה כוח פלאי לצידם. לכן הוא פונה לאמצעי היחיד שהוא סבור שעוד נותר לו: מאגיה. בסך הכל גם המנהיגים הריאליסטיים ביותר פונים לעל-טבעי כשהם במצוקה עזה, ומה יענה לאלוהי ישראל יותר טוב מאשר מכשף ונביא?

בלק מבקש מאדם בשם בלעם בן-פעור, שהיה מכשף ידוע באזורו, לבוא ולעזור. להטיל קללה איומה על בני ישראל שתמנע מהם לנצח את המואבים ולרשת את ארצם. בלעם מסרב בתחילה, מפני שאלוהים אומר לו שהוא לא צריך לעשות זאת. בלק שולח אליו עוד ועוד שליחים ומתחנן, ומבטיח ״לכבד״ (בכסף ורכוש, מן הסתם) את בלעם אם יסכים. הוא מסרב ואומר ״אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה׳ אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה״ (18). לבסוף בלעם מתרצה מכיוון שאלוהים מסכים לו ללכת למעמד המשונה, במידה ויאמר אך ורק את מה שאלוהים בכבודו ובעצמו ישים בפיו: ״וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ–אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״ (20).

המשך הסיפור ידוע: בלעם מגיע לבלק ומבקש לקלל את עם ישראל על מנת שלא יהווה סכנה למואבים. הוא פותח את פיו ומה שיוצא לו זה שורה של ברכות ודברי-שבח על עם בני ישראל שלא היו מביישים שליח של הסוכנות היהודית לוושינגטון. מכאן הגיע הביטוי הידוע ״בא לקלל ויצא מברך״, שמתייחס לכל מי שכוונותיו רעות אבל מעשיו טובים, בדרך כלל שלא בזכותו אלא בזכות יד המקרה או יד אלוהים.

ובכל זאת, בתוך כל הברכות הנפלאות שיוצאות לבלעם המבוהל מהפה, מִתְפַלֵּקֵת לו קללה אחת.

בדרך כלל היא לא מובנת כקללה, אלא כתיאור מצב, או אפילו כברכה:

״הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב״ (כ״ג 9).

מה זה? האם זה תיאור מצב? האם זה איחול? מי מאחל דבר כזה? מתי לאחרונה כתבתם כרטיס ברכה לחבר ואיחלתם לו שהוא ״לבדד ישכון״? למה זו ברכה בכלל?

מרבית הפרשנים, במשך אלפי שנים, הבינו את זה כחלק ממסכת הברכות של בלעם לעם ישראל. רש״י הבין את זה כ׳זכות׳ שנפלה על עם ישראל לא להיות ככל העמים, לא להיות עובדי עבודה זרה ולהישאר מיוחדים בתוך הנוף הלא מוסרי שסביבנו. אבן עזרא כתב ״כי ראה בחכמתו שתעמוד זאת האומה לבדה, ולא תתערב עם אחרות, מתגברת עליה לעזוב תורתה כאשר עשו כל האומות״ – כלומר ׳עם לבדד ישכון׳ זו היכולת שלנו לדבוק בתורתנו ולא לנטוש אותה כשאר האומות. המלבי״ם מסביר זאת כיכולת של עם ישראל להישאר עם במציאות שבה ישנה ׳התבוללות׳ רבה של עמים והיעלמות של ייחודם התרבותי: ״ש[עם ישראל] אינם כשאר אומות הקדומות שיתערבו בם אומות אחרות ובטל ייחוסם, וגם אם לא נתערבו זרים בתוכם הם דומים במנהגיהם ובאים עמהם בחשבון אחד כי אין הבדל ביניהם, כי הם עם לבדד ישכן שלא נתערבו זרים בתוכם״.

ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגן שר החוץ זאב אלקין מאזינים לדברי שר החוץ אביגדור ליברמן, 2014. קרדיט: לע”מ

אבל ה׳ברכה׳ הזו לא רק שלא התקיימה מעולם, היא גם לא ממש ברכה.

היא לא התקיימה מעולם, כי העם היהודי מעולם לא שכן לבדו. למעשה, רוב שנות קיומו הוא שכן בתוך עמים רבים אחרים, בגולה, ונאלץ להתמודד עם מציאות (לא פשוטה) של קיום מעורב ומעורבב, הכי רחוק שאפשר מ׳לבדד ישכון׳ שניתן להעלות על הדעת. וגם כשהייתה ליהודים עצמאות מדינית, למשל בימי החשמונאים ואפילו בימי הציונות – לא היינו מעולם אי-בודד, לא מבחינה תרבותית ולא מבחינה מדינית. התרבות היהודית ספגה לאורך כל השנים מהתרבויות השכנות לה – לעתים בגאווה ולעתים בבושה, אבל מעולם לא היינו ׳לבדד׳ כמו שצפתה או איחלה לנו ׳ברכתו׳ של בלעם.

ומצד שני – זו גם לא ממש ברכה. ראשית, כי מי רוצה להיות בדד? לא אנשים ולא עמים.

אבל חשוב מכך – מפני שנדמה לי שה׳ברכה׳ הזו הפכה למעין צידוק מוסרי לבדלנותנו מאומות העולם. הפסוק הזה מספק השראה למדיניות חוץ בדלנית ומסתגרת, שמברכת על הפרישה מאונסק״ו ועל הריחוק חסר-התקדים מארצות אירופה ומהאיחוד האירופי, ומתגאה ברוב חוצות על כינונם של קשרים דיפלומטיים עם מדינות קטנטנות וחסרות חשיבות פוליטית באוקיינוס האטלנטי או באפריקה. או לחלופין, שרואה הישג חסר תקדים בהעברתה של השגרירות האמריקאית לירושלים, הישג שבפועל הוא סימבולי לכל היותר. זוהי גם אותה מדיניות שמאפשרת לנו להמשיך את מדיניותנו בשטחי יהודה ושומרון ואת המצור על עזה, למורת רוחן המופגנת של מדינות שפעם היו חשובות לנו ביותר. בקצב הזה, קשה שלא להתנבא בשנית – עם בהחלט לבדד ישכון, אם לא יתחשב בגויים.

מסכת אבות במשנה מבחינה בבירור בין אברהם אבינו ובין בלעם בן פעור. נבואתו של בלעם היא הבשורה ההפוכה בהחלט מהבשורה של אברהם אבינו. כוונתו של אברהם הייתה ליצור עם נעלה מבחינה מוסרית, מקור השראה שאפשר ללמוד ממנו על יחס לשונה ולזר, על יחסי הון-שלטון תקינים, על מערכת משפט צודקת ועוד. היבדלותו, ולא בדלנותו של העם, תגרור אותו למסע של יצירה מקורית וחדשנית בתוך עולם אלילי, יצירה שתניב עולם שלם של ‘ואהבת לרעך כמוך’ כערך המכונן שלה. קדושת העם, בידולו מהעמים האחרים, נועדה ליצור שרשרת שייכות וזהות שתאגד סביבה את היהודים הנפוצים לכל עבר.

ואילו בשורת בלעם בן-פעור, בשורת הבדלנות המסתגרת, היא בשורה שעתידה להמיט חורבן, הן על עם ישראל, והן על מדינתו העצמאית. וראוי שנבחן כולנו, האם עומד במרכז מעגלנו הלאומי האתוס של אברהם אבינו, היוצר והמחדש, או האתוס של בלעם הרשע, אתוס “עם לבדד ישכון”.


ירין רבן הוא מורה ומרצה בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב וחוקר חילוניות יהודית.