פרשת ‘במדבר’ פותחת את ספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בחמשת חומשי התורה ומכונה גם “חומש הפקודים” (משנה, יומא, פרק ז משנה א). שם זה ניתן לו משום שחלק לא מבוטל בו מוקדש לפקידתם של בני ישראל: מעין דו”חות סטיסטיים של הלמ”ס שזכו למעמד של קדושה. כך אנו יכולים למצוא בו מספרים מדויקים של מספר יוצאי הצבא, מספר הלויים הנמצאים בתקופת שירות שנע בין גיל 30 ל-50, מספרם של הזכרים בני החודש ועוד. רשימת מצאי זו מעלה קושי: מדוע מספרים אלו נכנסו לקודקס המקודש? מה מייחד אותם שגם אלפי שנים לאחר התרחשותם, עדיין ממשיכים לקרוא את הדו”חות הללו בעת הקריאה בציבור ובבתי המדרשות?

הפירוש המסורתי שהשתרש לאורך הדורות מובא אצל הפרשן, ר’ שלמה יצחקי (רש”י):

“מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם”.

מהפירוש עולה שתהליך הספירה מסמל חיבה יתרה. לעומתו, ניצב פירוש יותר ריאלי המראה שהמפקדים התקיימו כחלק מההיערכות של בני ישראל לכיבוש הארץ, וזאת על מנת להכיר מהו המצב החומרי של העם טרם תחילתה של ההתגוששות עם יושבי הארץ. שני הפירושים נותנים מענה לשאלה, מדוע נערכו המפקדים בזה אחר זה? אולם עדיין נשאר הקושי בעינו: מדוע הנתונים התקדשו והפכו לחלק מהמסורת הזוכה להשתמר לאורך הדורות? מהו המסר המגולם בטבלאות הנוכחות הקדומות?

אני רוצה להציע שני כיוונים להתקדשותם של המפקדים. האחד: המפקדים נערכו בסמיכות לכניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, במעבר מעם של נוודים ליושבי קבע. מניית שמותיהם של המנהיגים באה לציין שהתהליך החברתי שמתחולל איננו תהליך אותו מובילים האחים, משה ואהרון, המובילים את העם מבית עבדים לארץ המובטחת הודות להתערבות ניסית, שאינה מאפשרת לעם ישראל להימלט מהתכנית השמיימית. אזכור שמותיהם של כלל השותפים, “אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרון ונשיאי ישראל שנים עשר איש איש אחד לבית אבותיו היו” (במדבר, א’, מ”ד).  מדגיש שמדובר בתכנית משותפת בה לוקחת חלק כלל המנהיגות השבטית, המתגייסת לטובת הוצאתה של התכנית מהכוח אל הפועל.

הכיוון השני מתבטא במנייתם הכמעט מדויקת של בני ישראל: במציאות הקודמת לאפליקציות, זהו תהליך מורכב המצריך התגייסות, מאמץ ודיוק רב. מלבד הערך הפרקטי במניית מספר המשתתפים לטובת ביצוע מטלות והטלת מיסים, ניתן לראות במנייתם של בני ישראל אמירה ערכית. לכל אחד מבתי האב הנמנים יש ערך, הוא מהווה חלק משמעותי ועל כן אין לבטל את קיומו בהמון, אלא יש להנכיח אותו. תהליך ההנכחה הופך את האדם מאובייקט לסובייקט. ברור שהתהליך המוצג במקרא איננו שלם, ונעדרות ממנו רבבות בנות ישראל, הנשים, שלא זכו להיספר.

בנקודה זו אנו נכנסים לתמונה בכך שאיננו מסתפקים בשימור הקיים אלא אנו פונים להרחבת מעגלי השייכות והפקידה. המעגל המרחיב שלנו אינו מסתפק בהקניית ערך סובייקטיבי לגברים בלבד, אלא הוא שואף להרחבה של המעגלים ולמתן אפשרות לציבורים נוספים להיות נספרים ונוכחים במפקד הלאומי והערכי. במפקד זה נמנות הנשים, נמנים הילדים ונמנים גם הגרים היושבים בתוכנו.  זהו המפקד שמבשר את תחילתה של תקופה חדשה, שאינה מתכחשת לעבר אך מביאה עימה בשורה, כמאמר נבואת הנביא ישעיה:

“וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם–טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת:  שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. וּבְנֵי הַנֵּכָר, הַנִּלְוִים עַל-יְהוָה לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים–כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי–עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל-מִזְבְּחִי:  כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים” (ישעיה נ”ו, ה’-ז’)


אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.