האם אנחנו זקוקים למצוות חילוניות? | פרשת ‘בהר’

מצוות שמיטה ויובל עברו תהליך של חילון במשך השנים. השמיטה עברה תהליך של הפנמה ניו-אייג׳ית והפכה לדרישה פסיכולוגית מהאדם העמוס עד עייפה, ומצוות היובל עברה פוליטיזציה מואצת. אבל האם אנחנו זקוקים בכלל למצוות?

מעטות הן המצוות וההלכות שתפסו להן מקום של כבוד גם בתרבות היהודית החילונית. מרביתו של העולם ההלכתי על תרי״ג מצוותיו המפורטות והמדוקדקות נשאר מנת חלקם של שומרי ההלכה, שאף הם נאבקים על מנת לקיים את כל המצוות (מלאכה לא פשוטה כלל ועיקר). גם חילוני שרואה עצמו מחובר מאוד לארון הספרים היהודי מצטמצם בדרך כלל לתחומיה של האגדה, ומשאיר את ההלכה לאחרים. כך כותב ביאליק במאמרו הידוע ׳הלכה ואגדה׳ [1917], ש״עתה זכינו לדור שכולו אגדה. אגדה בספרות ואגדה בחיים. כל העולם כולו אינו אלא אגדה באגדה. להלכה בכל משמעותיה אין סימן וזכר״. גם חסידיה הגדולים ביותר של ההתחדשות היהודית, המתרעמים על כך שהחילונים שכחו את מקורותיהם ועושים לילותיהם כימים על מנת להגדיל תורה ולהאדירה – נשארים בדרך כלל במרחב שבין רב רחומי ללאה גולדברג.

ומה הפלא? ההלכה היא לא מענייננו, הרי אנחנו חילונים! החוקים והמצוות הם הדבר הראשון שהשרנו מעלינו כשקיבלנו עלינו את ׳סיני׳ החדש של העת החדשה: הנאורות, ההשכלה, הליברליזם וההומניזם. ההלכה היא גברת נוקשה, מחייבת – ואילו אנחנו חופשיים! ריבוניים ולא רבניים! נטולי האבן הגדולה שנשאו אבותינו הדתיים על גבם השפוף והאומלל! הסרנו אותה כשהסרנו את השטריימל ואת השביס. אין לנו עניין בהלכה זו שיש לה (כדבריו האירוניים של ביאליק) ״פנים זועפות״, שהיא ״קפדנית, מחמרת וקשה כברזל – מידת הדין״, ש״גוזרת גזירה ואינה ניתנת לשעורים״, ״אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד״.

מעטות הן, אם כן, המצוות שהצליחו ׳להסתנן׳ לעולם החילוני. וגם אותן אנחנו מאמצים פעמים רבות לא כמצוות, כחוקות – אלא כמעין המלצות מוסריות וקיומיות לחיים טובים, ראויים, מוסריים. ההבדל בין תפיסת החוק כחוק ובין תפיסתו כהצעה היא אחת ממהפכות החילוּן הגדולות ביותר. זו נקודה חשובה בעיקר מכיוון שאנחנו מבינים בדרך כלל את מהפכת ה׳חילוּן׳ כמהפכה סוציולוגית: מיליוני אנשים, במקרה שלנו יהודים, שמפסיקים לקיים את חוקי הדת ומסירים מעליהם סממנים תרבותיים דתיים.

אבל במובן הזה המהפכה החילונית היא לא רק מהפכה חברתית ודתית – אלא מהפכה פרשנית. כי יהודים חילונים לא רק חדלו לשמור את תרי”ג המצוות (וחלקם גם כן שומרים לא מעט מהמצוות העתיקות). אלא מה? רבות מהמצוות שאנחנו כחילונים כן מקיימים פשוט חדלו להיות עבורנו ׳מצוות׳, חוקים – והפכו להיות משהו אחר לגמרי. זוהי מהפכה פרשנית ותודעתית עמוקה ביותר, שמן הסתם חילחלה ועודנה מחלחלת גם לעולם הדתי.

שנת שמיטה ללא הבדל דת, גזע ומין

אנחנו קוראים השבוע את פרשת ׳בהר׳, ובה מצויות מצוות שהציבור החילוני בישראל אוהב להתהדר בהן, כיוון שהן מצוות ״חברתיות״. העיקריות שבהן בפרשתנו הן מצוות השמיטה והיובל.

“כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם — וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה׳. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ–שַׁבָּת, לַה׳:  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה–לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ–וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל״ (ויקרא כ״ה).

השמיטה משמעה לחדול מעיבוד הקרקע ומגידוליה. זה יחדש את הקרקע, יפרה אותה, יאוורר אותה, וחשוב מכך – יעניק מנוחה לעובדים בה. לאדם ולבהמה כאחד, ללא הבדל גזע, מין ומוצא. ידוע ונחקר גם כי מבחינה אגררית, חקלאית, ראוי וכדאי לקיים את השמיטה, על מנת לאפשר לקרקע להתחדש. מצווה זו עודנה עומדת שרירה וקיימת, ובמדינת ישראל כיום נהוג לא לעבוד את הקרקע בשנת השמיטה, למכור את השדות באופן סמלי לגויים או לקנות גידולים מערביי ישראל או מהרשות הפלסטינית.

מצוות השמיטה קיבלה בשנים האחרונות מפנה מעניין. בציבור הדתי מקפידים עליה מאוד, אם כי ההיתרים ההלכתיים הפכו את חוויית היומיום של צריכת ירקות ופירות בשנת השמיטה לכמעט בלתי מורגשת, קצת כמו לחמניות תפוחות וסמוקות שכמעט ולא שמים לב שהן כשרות לפסח. בציבור החילוני מצוות השמיטה לא מורגשת כמעט, אבל השיח אודות ׳שמיטה רוחנית׳ הולך וגובר בחוגים מסוימים של ההתחדשות היהודית. ה׳שמיטה׳ עברה תהליך של הפנמה, וממצווה חברתית-כלכלית העוסקת בלב-ליבה של הפעילות הכלכלית (הרי גידולים חקלאיים בתקופת המקרא הם לא סתם מה שמוצאים על המדף בסופר: הם הסופר כולו, הם היצרן, היבואן ובית האריזה גם יחד) עברה מצוות השמיטה להיות מעין מודל פסיכולוגי לריפוי הנפש: נטישת המועקות, החרדות, התסכולים, האכזבות… ה׳שמיטה׳ הפכה בתהליך החילוּן הפרשני הזה למשהו שמתרחש בליבו של אדם, לא בשדה או במכולת.

הפוליטיזציה של שמיטת האדמה

אחרי השמיטה מגיעה מצוות היובל:

“וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים–שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה.  וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה–תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ–וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם… וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ:  כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. וּבְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ”.

מצוות היובל מצווה עלינו, בכל ארבעים ותשע שנים, לשמוט את הקרקע לחלוטין ולהחזירה לבעלות האל. על כן נאמר, “וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת”. מצוות היובל בוטלה דה-פקטו בתקופת הזוגות ע”י הלל הזקן ולא מקיימים אותה בשום מקום כיום. עם זאת, על בסיסה נקבע חוק מקרקעי ישראל, שקובע כי אדמות ישראל שייכות למדינה, ולא יימכרו לצמיתות. הזכות היחידה של אדם בנכס היא חכירה ארוכת טווח, שבסופה ניתן לחדש את הסכם החכירה לעוד תקופה.

אולם גם מצוות היובל, אולי דווקא מפני שלא מתקיימת כהלכתה, עברה תהליך של ׳חילוּן׳ מואץ, והיא משמשת כבר עשרות רבות של שנים כצידוק מוסרי לאלה התומכים בחלוקת קרקעות בצורה שוויונית, בין אם מסיבות חברתיות וסוציאליסטיות ובין אם בהקשרים של הקמת מדינה פלסטינית ופינוי התנחלויות.

דרוש מעשה לשם תיקון עולם

Fields in the Valley, Israel, Yehudit Karinkol (2018)

העיסוק הבלתי פוסק באגדות, יפות ומעוררות השראה ככל שיהיו (אפילו השראה מוסרית), אינם בהכרח מובילים לעשייה. אנחנו הרבה פעמים נותרים רק בעולם ההשראה, ה׳תובנה׳ והלימוד. כמו שכותב ביאליק:

״הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חנוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות – מה מחירה של חיבה אוירית?״.

שתי המצוות הללו, המצויות בליבה של פרשת בהר, עברו תהליך של חילוּן לא בגלל שהן כבר אינן חשובות לציבור החילוני – אלא בדיוק להיפך. הן עברו את התהליך הזה (האחת תהליך של הפנמה והשנייה תהליך של פוליטיזציה) בדיוק מפני שהציבור החילוני מוצא אותן רלוונטיות לחייו, ורוצה לקיים איתן דיאלוג יותר פורה ויותר מעשי בחיי היום-יום שלו. בעיניי זהו תהליך שמקיים, או לכל הפחות מתחיל לקיים, את מה שביקש מאיתנו ביאליק:

״יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית״.

אם נישאר רק עם הסיפור התלמודי אודות ר׳ יוחנן וריש לקיש הטובלים בנהר, אולי נהנה מאוד מעצמנו ומיכולות ההתפלפלות שלנו, אבל העולם שסביבנו לא ירוויח מכך. מי שמבקש למצוא טעם חדש ותכלית חדשה במצוות עתיקות הופך את היהדות שלו ליהדות אקטיביסטית. הוא עושה יהדות של פלפולים, אגדות ומדרשים ליהדות של מעשה. במובן הזה ׳חילוּן׳ של מצוות, קרי מציאה של משמעות חדשה בתוכן, הוא למעשה חזרה ליהדות של מעשים, יהדות ׳הלכתית׳ במובן חדש: תרבות יהודית שיש לה אחיזה בעולם המעשה. לא מעשה לשם-מצווה, אלא מעשה לשם תיקון עולם. מעשה לשם יצירה של חברת מופת. זוהי מבחינה תרבותית צו-השעה של היהדות החילונית בישראל.


ירין רבן הוא מורה לפילוסופיה יהודית בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב ובתיכון גלילי בכפר סבא, וחוקר חילוניות יהודית באוניברסיטת תל אביב.