והְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע | פרשת ‘בראשית’

כבכל שנה חוזרים להתחלה. למילים המוכרות, לקצב המוכר. למיתוסים הגדולים שעיצבו את התרבות שלנו. שוב נפרשים בפנינו סיפורי בריאת העולם והאדם. ושוב כמו כל שנה, אנחנו נשאבים פנימה, נקראים לדרוש מחדש, להבין משהו נוסף על עצמינו, ועל עולמינו. השוני בין שני סיפורי הבריאה – הראשון בפרק א’ והשני בפרק ב’ – עורר מחשבות ופרשנויות רבות לאורך הדורות. מן ההיבט האקולוגי והיחס של האדם לסביבתו, מצטיירות שתי גישות שונות ואף מנוגדות: האם האדם תפקידו לשלוט בעולם, כפי שעולה מן הפסוקים בפרק א’: “וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ  וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ” (בראשית א’ 28)? או שמא יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו הם כפי שעולה מהמילים בפרק ב’ “לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” (בראשית ב’ 15)?

גם ההבדלים בין סיפורי הבריאה לגבי היווצרות האישה עוררו דיון מרתק מן ההיבט המגדרי: בסיפור הראשון בפרק א’ בריאת האישה מתוארת כאקט שוויוני לבריאת האדם: “ויברא אלהים את־האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם” (בראשית א’ 27). לעומת זאת, הוריאציה השנייה בפרק ב’ מציבה בסיס לגישה שונה בתכלית: “וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת” (בראשית ב’ 21-23).

יתכן שההבדל המעניין ביותר בין סיפורי הבריאה הינו מן ההיבט המוסרי: העיסוק במושגים טוב ורע. בפרק א’ יש התייחסות רק ל”טוב”, והמילה מוזכרת שבע פעמים. לעומת זאת בפרק ב’ הסיפור כבר יותר מורכב, יש בו גם טוב וגם רע וגם בחירה ביניהם: “כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע” (בראשית ג’ 5). רבים שאלו וממשיכים לשאול – מה זה לדעת טוב ורע? למה זו עבירה שבגינה עונש מוות? ואם אדם וחווה לא יידעו טוב ורע, אז איך הם יכולים לדעת שטוב לציית לאלוהים? והאם לא נכון להניח שבני ובנות האדם כבר ידעו להבחין בין טוב ורע – הרי אדם וחווה נבראו בצלם אלוהים?!

אך אולי השאלה המסובכת ביותר היא: איך מבחינים בין טוב ורע? האם אלו מונחים אובייקטיביים או סובייקטיביים? אבסולוטיים או תלויי קונטקסט ותרבות? המיתוס של אדם וחווה מציע לנו שני מדדים לבחינת מעשה, על מידות הטוב והרע שבו: הבושה והאשמה. מה השתנה לאחר אכילת עץ הדעת? אדם וחווה מכירים במערומיהם ומתביישים. הם בורחים מאלוהים ומתחבאים. הם חשים בושה ואשמה. הם מתכסים מחמת הבושה: “וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת” (בראשית ג’ 7),  ומתחבאים מחמת האשמה: “וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן” (בראשית ג’ 8).

הסיפור המסעיר כעת את ארה”ב על התנהגותו המינית המחפירה לכאורה של מינויו של טראמפ לבית המשפט העליון, הוא מה שחמי שלו קורא “דו-קרב אחרון בין טוב לרע”. אבל כאן תחושות הבושה והאשמה הן דבר מתעתע. הן אינן מצביעות על המעשה הרע ואינן נחלתו של הפוגע, אלא דווקא של הנפגעת. פרופ’ פורד, שהעידה בפני הסנאט על נסיון אונס, שעברה בתקופת התיכון על ידי ברט קבאנו, היא זו שמעידה על תחושות קשות של בושה. היא זו שמרגישה רגשי אשמה. בתרבות שלנו נוצר מצב שבו דווקא הקרבן – ונשים רבות שחוו חוויות של ניצול ותקיפה מינית מעידות על כך – הן אלו שמרגישות תחושת בושה ואשמה, ולא התוקף. הן אלה שנשאלות שאלות כמו: למה בכלל הלכת למסיבה כזו? למה נכנסת איתו לאוטו? כמה שתית? למה התלבשת ככה? למה לא התלוננת קודם?

הרב יונתן זקס טוען, ש”הבושה היא הרגשה רעה שלא עמדנו בציפיות שיש לאחרים מאיתנו. האשמה היא הרגשה רעה שלא עמדנו בדרישות המצפון שלנו עצמינו. הבושה היא מפני הזולת. האשמה מכוונת פנימה…אי אפשר לברוח ממנה אל השקיפות או אל המסתור, מצפונך מלווה אותך בכל אשר תלך”. אבל מה קורה כאשר הקורבן מרגיש בושה יותר מן התוקף? מה קורה כאשר אין לרשע מצפון או תחושת אשמה? כאשר הבושה והאשמה מופנות לנתקפות ולא לתוקפים? איך זה משבש את היכולת שלנו כמערכת – כחברה – להבחין ולהכריע בין טוב לרע?

המיתוס של אכילת פרי עץ הדעת הוא סיפור של הסתה, האשמה ואי לקיחת אחריות. בגן עדן מקדם הנחש מסית את חווה. חווה מסיתה את אדם. אדם מאשים את חווה, חווה מאשימה את הנחש. כולם נענשים בסוף. היכולת שלנו לעשות תשובה כרוכה בנכונותינו לקחת אחריות על מעשינו: לא להסית אחרים לדבר עבירה ולא להאשים אחרים בעוונותינו. אם קבאנו – וגברים אחרים בעלי עבר של תקיפות מיניות – היה חש בושה במעשיו, נושא אישית באשמה, לוקח אחריות, מתוודה ומתנצל – זו היתה תחילתה של תיקון האדם, ותיקון החברה. ובבחירה בין טוב ורע – הכרעה לטובה.  


נגה ברנר סמיה היא סמנכ”ל בינ”ה התנועה ליהדות חברתית