והגדת לבנך – כיצד לדעת לשחרר בזמן | פרשת ‘בא’

פרשת ‘בא’ נפתחת עם מכות מצריים, ממכת הארבה ועד בכורות, ומשלימה בכך את עשר המכות לפני שחרורו של עם ישראל מעבדותו.

זה הרגע בו כבר ברור לנו שכאן חותמים וסוגרים את המיתוס, הנרטיב החזק של עם ישראל ניצח בפרשה, ולצדו קמה החובה לספר ביציאת מצריים ולהעביר מדור לדור את סיפור הנס הגדול, שהפך למיתוס הרשמי והגדול של עם ישראל.

האם אנחנו עומדים מול סיפור גבורה אמיתי? או שמא מדובר בכיפוף ידיים כוחני במיוחד? לכאורה מתנהל משא ומתן בין משה לפרעה. משה מתחנן על נפש עמו, מראה לפרעה כמה קשה כבר וכמה חשוב לשחרר ולהשתחרר… ופרעה מתבצר בעמדתו. ככל שכואב לו כך הוא מתעקש, לא מקשיב ליועציו וסביבתו שמתחננים שפשוט ישחרר כבר את עם ישראל, ועם השחרור ישתחררו גם הם מהקושי שהביאו איתן המכות. וככל שהדברים לוחצים, כך גם פרעה ממשיך ללחוץ.

תכנית השעבוד והדיכוי של פרעה עבדה לו מצוין שנים רבות, וקשה לו לוותר עליה. כל כך קשה לו לוותר עליה שגם כאשר המצב מתחיל להיות לא נעים הוא מתעקש, לבו מתקשה, מספרת לנו הפרשה – כלומר לא רק עקשנות, כי אם אטימות והתעלמות למתחולל סביב.

ומדוע שיהיה אחרת? הרי אם יוותר הוא ייחלש – הוא ייראה לעמו כמי שנכנע לקבוצת עבדים וייחלש כלכלית כאשר יישאר בלי משאבים זולים. יהיה עליו לבנות עצמו מחדש בהרבה מובנים. במצב כזה, כנראה שהמתמטיקה שלו כמנהיג לא מסובכת – עדיף לשמור על הקיים, את זה לפחות הוא מכיר.

עד מכת בכורות. עוד לפני שהיא מתחוללת ובשיא ההכנות יש כבר הכרזה דרמטית – זה הולך להיות גדול, וזה יהיה השיא. אלוהים נותן תדריך ברור מה לעשות וכבר מכין ואומר שזה ה-סיפור, שאותו יהיה עלינו לספר לבנינו. הנה המיתוס במלוא הדרו, שיא שהולך ונבנה לקראת מכת בכורות והיציאה הגדולה שאחריה. פרעה נשבר, ההרס והחורבן כבר בלתי הפיכים, ועם ישראל משתחרר מעבדותו.

מנקודה זו, עד היום אנחנו מצווים ב”והגדת לבנך”. הנרטיב הזה נכתב וסופר ועלינו להעביר אותו הלאה. לצד הגבורה, עובר פה סיפור ההתעקשות והקושי של פרעה. וגם אם הוא הצד “הרע” בסיפור הזה, אנו עומדים מול מודל מורכב מאד של שימור בכל מחיר של הכוח והשררה, שניתן לשנותו רק על ידי שבר גדול מאד. האם זה נשמע לנו מוכר? האם באמת זו המציאות האפשרית היחידה אותה אנחנו חוזרים ומספרים פה שוב ושוב כחלק מאותו מיתוס פלאי?

קרדיט: חיים צח, לע”מ

ההודעות הדרמטיות הפתאומיות במהדורות החדשות, ההתעלמות הבוטה ממנגנוני ייעוץ וחקיקה, ההסתגרות בתוך צוות עבודה הולך ומצטמצם והלחצים הפנימיים צריכים היו להעיר את כולנו מזמן.

אוי לנו אם לא נבין, שאם נחזיק חזק מדי סופנו להתמוטט, ושאם נשחרר מעט נוכל להוביל את הדברים בצורה אנושית וחזקה הרבה יותר.

פתאום קם עם בבוקר ומתחיל ללכת… זה אולי דרמטי וחזק אבל בהחלט לא פתאומי. יציאת מצריים היא סמל שאי אפשר לערער עליו, אנו חוזרים אליה כל שנה בליל הסדר ומשתמשים בה כל השנה בשלל ביטויים ואנלוגיות. כדי לצאת ממצריים לא צריך כוח, צריך אומץ ללכת אל המדבר, לתוך הריק הגדול של עם שצריך לבנות עצמו מחדש ולסגל לעצמו כללים וחוקים חדשים, וצריך מנהיג שיודע שצריך להתחיל ללכת. 


מעיין ארזי מלינרסקי היא מנהלת השיווק בבינ״ה.