בדרך אל האור עם זיכרון, מצפן ופנס | פרשת ‘בהעלותך’

פרשת בהעלותך, מתארת את המשך המסע של בני ישראל בשנתם השנייה לצאתם ממצרים. הפרשה מורכבת ממספר נושאים: הדלקת הנרות במנורת המשכן, חג הפסח, ומקומו של הענן השוכן על המשכן. אנסה לעמוד על הקשר בין שלושת החלקים הללו כחלק מהתהליך המתמשך של הפיכתם של בני ישראל לעם ההולך ומתגבש כקולקטיב.

בפרשה כתוב המשפט החידתי הבא, כחלק מההוראות להדלקת הנרות במנורת המשכן: “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה” (במדבר ח’, ב’)

מה המשמעות של פני המנורה?

הרש”ר הירש מבהיר: “ההוראה העיקרית של “מנורה” היא הקנה האמצעי, הנושא את הנר האמצעי. ששה קנים יוצאים מן הקנה הזה – שלושה שלושה לכל צד – ונר בכל אחד מהם. כאן נצטווה אהרן, שיכוון את הנרות שבשני הצדדים כלפי הנר האמצעי שבקנה האמצעי, ונמצא שכל שבעת הנרות מכוונים את אורם לכיוון האחד הזה.

ולאיזה שימוש מיועדת המנורה במשכן?

כביכול אמר הקב”ה למשה: אמור לישראל: ‘לא בשביל שאני צריך לאורכם אני אומר לכם להדליק נר, אלא בשביל לזכותכם… בא וראה, כשאדם בונה בית והוא עושה חלונות בתוך ביתו, והוא מבקש שיהא האור נכנס, הוא עושה את החלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים; למה? כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים. וכשבנה שלמה את בית המקדש לא עשה כן את החלונות, אלא צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר מבחוץ, שנאמר ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מלכים א’, ו’, ד’)” (מתוך מדרש תנחומא פרשת בהעלותך סימן ב’).

עפ”י מדרש תנחומא, שמן המנורה מגיע ממחנה ישראל, והדלקת המנורה ע”י הכהנים מפיצה אור מתוך המשכן חזרה החוצה לכיוון המחנה. ההזנה המשותפת הזו במעין מעגל מתמשך מהווה שימור קבוע של היחסים בין העם לבין הקדושה והאל. זהו ההמשך של הברית, מעין אור פנימי שמהווה אישרור של היחסים המתווכים על ידי המנהיגים בהדלקה הפיזית של המנורה. האור מתוחזק בשביל ללוות את הכאן והעכשיו, ע”י יצירת הקשר הזו.

הפרשה ממשיכה להסברים לחג הפסח: “.. בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו” (במדבר ט’, א’-ב’)

בפרשה זו, ישנה התייחסות ראשונה לסיפור של חג פסח ראשון אחרי יציאת מצרים. כלומר – המצוה לחגוג את פסח, חלה גם על אלה שיצאו ממצרים בעצמם. ולא די בכך, אלא שהמצוה חלה גם על הטמאים שצריכים להשלים את מצוות החג באיחור של חודש, וגם על הגרים שעליהם חלה מצוות הפסח כאחד העם.

מכאן, שחג הפסח, הופך להיות מרכזי ומשמעותי מהר מאוד – מהרגע הראשון רלוונטי לחגוג את החג אשר מסמל את הזיכרון ההיסטורי, ועל ידי כך הופך לרכיב משמעותי בעיצוב הזהות הקולקטיבית של עם ישראל.  יציאת מצרים מסמלת את כינונו של העם, את לידתו ואת המעבר מעבדות לחירות, ואף מבודדים או חלקים לעם של ממש. יציאת מצרים היא אחד הסמלים המובהקים לברית בין העם לאל, אשר מדגיש את העבר על מנת להיטען ממנו ביחד, סיפור על היחסים בין העם לאל שהולכים ומשתנים תוך כדי ההליכה במדבר.  הזכרון מאפשר קונטקסט רחב, ומאיר את האפשרות לרצף ולחיבורים בין ההווה לעבר.

ולבסוף, הגענו לענן שעל המשכן: “וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד הבוקר” (במדבר ט’, ט”ו)

תיאור נוסף של אור סביב המשכן הוא הענן ועמוד האש. לכאורה, זהו עוד חלק שמלווה את הנוכחות של האל במשכן, וממלא את תוכנו בקדושה ובנוכחות אלוהית. אך בנוסף לחלקים הללו, הענן ועמוד האש מהווים עוד מוקד ליצירת קשר ולביסוס הברית של עם ישראל ואלוהים. זהו קשר מעשי מאוד אשר מאפשר לעם לדעת מתי להישאר במחנה ומתי לצאת לדרך, ואם יוצאים לדרך – עמוד הענן מראה להם את הדרך. זוהי תלות, אשר מחייבת את העם להזין את הקשר התמידי הזה עם האל כדי להתקדם במסעו המתמשך במדבר. האפשרות לסלול את הדרך לעבר העתיד תלויה בקשר עם הענן שמרחף על פני המשכן ובהליכה בעקבותיו.

 

מה בין מנורת המשכן לבין המנורה על סמל מדינת ישראל? ומה בין ההליכה של דור המדבר במסעם הארוך לארץ ישראל המובטחת לבין החברה בישראל בימינו?

הזיכרון – לא רק בדמותו של חג הפסח, אלא בחינה של אירועים מכוננים מהעבר, אשר מאפשרים לנו לנסח את שאלת התכלית – לשם מה אנחנו כאן? ומה אנחנו מאחלים לעצמנו על מנת להתפתח מתוך סיפור העבר לעבר עתיד טוב יותר?

המצפן “פני המנורה”  – או הקנה האמצעי, אליו הקנים האחרים, משמאל ומימין, מישירים מבט לעבר אותה נקודה שממנה יוצא האור החוצה לעבר עם ישראל. המצפן יכול להיות מעין נקודה פנימית קולקטיבית, אשר מונעת התנהלות חשוכה, חסרת צדק ומצפון, ומחייבת אורח חיים מוסרי, ערכי וגלוי. הדלקת פני המנורה היא החיבור בין החברה לבין המנהיגות שמחזירה את האור לחברה.

והפנס – הוא האור שלפני המחנה, מנהיגות משמעותית שסוללת דרך ומעוררת השראה.

בין עבר, הווה ועתיד – התעצבנו כעם כבר עם הצעדים הראשונים שלנו במדבר, ואילו כעת, עלינו לחפש את הרכיבים השונים הללו ולקוות ולפעול על מנת שנצליח להחזיק בהם ונמשיך להתפתח ולהתקדם לחברה רודפת צדק ודורשת שלום. המקום שלנו כיחידים וכעם הוא קריטי להפעלת החלקים השונים של הזהות המשותפת שלנו, ולהמשך בנייה של חברה ראויה בישראל של 2019.

“גם אם ארוך מסע הפרך 
ואם רבים כושלים אחור, 
ביחד נמשיך ללכת 
בדרך אל האור”.

(ח. חפר)


יעל הירש – בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה – התנועה ליהדות חברתית