ישבתי לקרוא את פרשת השבוע הזאת לאחר שחזרתי מאירוע לציון יום השנה לאסון של מכינת בני ציון בנחל צפית. במסגרת היום, ציינו את הטרגדיה המחרידה בה נהרגו תשע נערות ונער אחד, צעירים נוספים נפצעו בגופם ובנפשם ונפער חור גדול ובלתי ניתן למילוי בחייהן של עשר משפחות שכולות. עולם המכינות הקדם צבאיות, בו אני לוקח חלק כבר למעלה מ-6 שנים, נמצא גם הוא בטלטלה ומבוכה רבה מאז אותו יום ארור בשנה שעברה. כמו רעידת אדמה חזקה הגוררת סדרה של רעשי משנה לאחריה, כך גם הורגשה השנה האחרונה במכינה שלנו וברבות שכמותה.

כבר בפסוק הראשון של הפרשה נתקע לי גוש מחנק בגרון: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ” (ויקרא כ”ו, פסוק ג’-ד’)

כמה פשוטה ונוחה המשוואה הזאת המופיע בראשית פרשת השבוע שלנו – אתם תשמרו על החוקים ותקיימו את המצוות, והאל ידאג שכל עולם הטבע יתיישר לפי הנוהל הרצוי. איזון קוסמי עדין הקושר ישירות בין מעשיו של אדם הנמצאים תחת שליטתו הישירה ובין איתני הטבע אשר כביכול אינם כפופים למרותו. זהו? כל מה שאני צריך לעשות זה להיות אדם טוב ושומר חוק ולא יעונה לי כל רע? אפשרות ההגנה מפני האסונות הנוראיים המתוארים בפרשה מובטחת לי כל עוד אקיים את מצוות האל?

ואולי השאלה הגדולה ביותר שמרחפת בחלל האוויר היא: “מי אחראי?”

מי מופקד על שמירת החוקים והמצוות? זו אחריות אישית? אחריות לאומית? מי נענש אם לא שומרים על החוקים? כולם, או רק מפרי החוק?

ניכר שיותר מכל, השאלה הזאת בדבר האחריות ליוותה אותי ואת שותפיי לדרך בשנה האחרונה. השאלה הזאת נכחה גם בעוצמות גבוהות בכנס הזכרון בדברים של רבים מהדוברים וביניהם גם נציגי המשפחות השכולות. משפחות אלה עומדות מול האובדן הנורא ושואלות כבר שנה – מי אחראי? בין השתיקה הרועמת של מנהלי מכינת בני הציון אשר הוציאו את הטיול, למשרד החינוך ומשרד הביטחון אשר מופקדים מטעם המדינה על הפיקוח ורגולציה, שאלה זו נותרה באוויר מבלי שמישהו יניח אותה על כתפיו.

בנוסף למשפחות השכולות של האסון, דיברה בכנס גם כלת פרס ישראל, מרים פרץ. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע אותה מדברת אך כבכל פעם, העוצמות של האישה המדהימה הזאת הצליחו לחדור לראשי ונפשי. מרים דיברה על הרגע בסיפור בני יעקב בו יהודה משכנע את אביו לשלוח את בן הזקונים, בנימין, איתו למצרים לשבור את הרעב. יעקב מתקשה לשחרר את הבן הקטן לאחר שכבר איבד את יוסף אך יהודה מפציר בו ואומר: “אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ – וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים”.

יהודה אינו הבן הבכור ואינו הבן היחידי. הוא אחד מעשרת הבנים אשר עשויים כביכול לשאת באחריות על הצעיר בחבורה. המבדיל אותו משאר החבורה הוא בכך שהוא מצהיר בצורה הכי ברורה: אני אחראי, ממני תבקש אותו ואם משהו ייקרה ולא אחזיר אותו – החטא עלי.

לקיחת האחריות הכל-כך אישית והכל כך ברורה עומדת בניגוד לציווי הקבוצתי הלאומי מפרשת בחוקתי. לצערי, גם בניגוד לחלל הריק אשר לא נושא באחריות על תשע נערות ונער שנהרגו ולא הוחזרו להוריהם בשלום.  


יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה.