כל כך הרבה חלקים, לך תזכור… | פרשת ‘כי תצא’

בביוגרפיה החדשה ביותר שנכתבה על דוד בן גוריון, ‘מדינה בכל מחיר’ של תום שגב, מתוארים תהליכי הקמת המדינה החל מנביטת הרעיון במוחו הקודח של בן גוריון, ועד ההיתכנות הפשוטה-לכאורה של כינוס מועצת העם לחתימה על מגילת העצמאות וקריאתה בקול ביום שישי בצהרים באולם הכינוסים שבבית דיזנגוף בתל אביב. קול דממה דקה אולי נשמע שם בחדר, בעת שבן גוריון קרא את מילותיה של מגילת העצמאות, מגילת היסוד של מדינת ישראל. משם כבר נראה איך בקו ישיר נוצרו מנגנוני חקיקה ופיקוח, אחריות ממלכתית על פעולותיו של הפרט במרחב האישי והציבורי ודרישה לעמידה בכללי ההתנהגות המוכתבים על ידי הממסד.

לא לשכוח את הגר והיתום

וכך, במפגש עם פרשת ‘כי תצא’, נדמה שאוסף החוקים האקראי שהתכנס אליה הוא אינו יותר מאשר מה שנשאר לחוקק רגע לפני כניסתו של עם ישראל לתוך ארץ כנען. משה, המנהיג האלמותי שיודע שלא יעבור אל הארץ המובטחת, מבקש במובן מסוים להספיק להעביר לציבור אסופה של כללי עשה ואל תעשה, שכן מי יודע איך ינהגו מרגע שיחצו את הירדן ויתחילו את חייהם כעם שיש לו ארץ.

הפרשה, שסוקרת חוקים מתחומי חיים שונים – התנהלות במלחמה, מסחר הוגן, קשר בין אישי – נעה בדמיון מסוים לעשרת הדברות בין היחס הכללי המצופה מהעם כלפי אלוהים ועוברת אל הפרקטיקה של חיי היומיום, עד רמת המעשה הפשוט שבין אדם לשכנו.

אותו יחיד, שאליו מופנים החוקים בפרשת ‘כי תצא’, עשוי לצאת מבולבל ממנה. אם היה עליו לשאת לכל מקום את קובץ הנהלים החדש שנמסר לו בפרשה, ייתכן שלוח האבן היה מכריע את כתפיו והוא היה נשאר בבית מחמת כובד משקלה של הפרשה. בליל המלים שעובר בין פסוק לפסוק ‘עשה כך’, ‘אל תעשה כך’, ‘נהג במידה של חסד’, ‘אל תשכח את אשר עשה לך…’ יכול להציף את הציבור. בעיני רוחי אני אף מדמיינת את העם קורא למשה ואומר ‘אפשר לחזור לעשרת הדברות? מה לי ולכל הפלפולים והדקדוקים והירידה לקטנות? אני חי כמו כולם, אוהב יותר או פחות את השכן שלי, מכבד יותר או פחות את הגר, האלמנה והיתום, ופשוט חי’. פרשת כי תצא מזמנת תקשורת ישירה ובלתי אמצעית, ומבהירה מהן הציפיות החוקיות מהאדם הבודד, שברור לכל שעם כניסתו לארץ כנען, לאחר ‘תכנית החלוקה’ שבין השבטים, יתחיל לחיות את שגרת חייו ובה הוא עשוי למעוד ולא להשאיר לקט, פאה ושכחה סתם כי שכח שזה יהיה יותר אנושי מצידו לדאוג למי שחלשים ממנו, ואולי הוא יפספס את הנחיצות שבהשבת אבדה כי ממש היה זקוק לאותו כלי עבודה אצלו בחצר ובטח המאבד כבר שכח שאיבד אותו.

 

משתתפות בהפגנה נגד חוק הלאום, בשבוע בעבר.

בשבועות האחרונים שבהם (שוב) גועשת הארץ סביב חוקים נדרשים ושאינם מחויבי המציאות, ומהו מקומו של טקסט מכונן כמגילת העצמאות בנוסח שהתקבל על ידי מועצת העם, שייצגה את כל העם, עושה רושם שכדי לא לשכוח שיש לצידנו שכנים, רעים ואהובים, רצוי שנרד לפרטים הקטנים ביותר. שנוודא שאנחנו שמים לב למי שמתגורר בסמיכות אלינו וזקוק לתמיכה ללא הבדל דת, גזע ומין. שנקפיד קלה כחמורה על חירותו של האדם ונקפיד על שוויון הזכויות החברתי והמדיני ולאורה של המגילה נחוקק את חוקי חיי היומיום. כללים גדולים נכתבו במגילה, כשם שעשרת הדברות היו מקבץ מרשים. אך אותן דברות היו בעיני שער למבנה החברתי הראוי, ואם לא ניכנס דרכו ונממש בכל צעד שלנו את הציווי שבהן, לא יהיה לה תוקף במציאות חיינו הרצויה. אם מה שנדרש הוא קובץ רווי כללים, יהא הקובץ הזה ראוי לחברתנו ומחייב את כולנו.


סיון כהן שחרי היא מנהלת בשותפות של הישיבה החילונית בבאר שבע ורכזת הנח”ל בבינ”ה.