במהלך פרשת ‘מטות’, בני ישראל ניצבים וכפסע בינם לבין הארץ המובטחת. ממקום מושבם בהרי הגלעד ניתן לראות את מרביתה של  ארץ ישראל. הדור החדש המשקיף על הארץ נולד לתוך מציאות של נדודים, מאבקים והתמודדויות אל מול איתני הטבע והעמים השוכנים סביבו. הסיפורים על תקופת השעבוד במצרים נדמים לו כחלק מהיסטוריה רחוקה השייכת יותר לדורות הקדומים. בנקודה זו נחלק העם לשניים: מחד השבטים שהתבססו בעבר הירדן המזרחי, עבורם תקופת הכיבושים והנדודים הסתיימה. הם מעוניינים להתיישב, להשתקע ולהתבסס כלכלית במרחבים החדשים אותם כבשו. מן הצד השני ניצבים תשעה וחצי שבטים (מרבית העם), שעבורם הארץ המובטחת נשארת עדיין בגדר חלום, הם כמהים אליה אך הדרך ליישובה עוד רחוקה. הפער בין ה”מסודרים”  הכמהים לדאוג לרכושם ולמשפחותיהם לבין אלו שעדיין מחפשים את נתיבותיהם הולך ונפער. 

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.   וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר …. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן” (במדבר, ל”ב, א’-ד’)

משה המנהיג הנמצא בשלהי כהונתו, נחרד מפני הבאות הוא רואה כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כיצד רגע לפני השינוי המיוחל, בשל היעדרותה של סולידריות ואמונה משותפת, החלום המשותף נגוז. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן  הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה.  וְלָמָּה תנואון (תְנִיאוּן) אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם יְהוָה”. (במדבר, ל”ב, ה’-ו’)

דבריו  של משה אינם נופלים על אוזניים ערלות. נציגי השבטים מבינים שכמיהתם לרווחה שבטית, יכולה למוטט את המפעל המשותף ולפגוע במרקם העדין המאחד את העם. מתוך כך הם משנים את גישתם ומציעים למשה ולהנהגה העתידית (יהושע ואלעזר) מתווה מחודש: “וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.   וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.   לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ” (במדבר, ל”ב, י”ז-י”ח)

במתווה המחודש השבטים המבוססים, אינם משתרכים מאחורי אחיהם שטרם התבססו, אלא הם אלו ההופכים לחיל חלוץ שמשימתו החברתית אינה מסתיימת עד לסיומו של תהליך ההתבססות בארץ החדשה. מפרשי המקרא המסורתיים הרחיקו לכת וגרסו שתהליך ההתבססות ארך 14 שנים (שבע שנות כיבוש ועוד שבע שנות חלוקה). ההרחבה של תקופת הזמן בה נרתמו בני השבטים ראובן וגד למען אחיהם, אינה מקרית: היא באה להעביר מסר לדורות הבאים. לקבוצות המבוססות ישנו תפקיד חברתי החורג מרווחה אישית ומשפחתית, עליהם לראות את התמונה הרחבה ולהוות עמוד משען גם לאלו שעבורם תהליכי ההתבססות לוקחים פרקי זמן ארוכים. 

המאבק בין אלו החפצים בטובה אישית ומגזרית לבין אלו החפצים בטובת הכלל, אינו חדש: הוא מלווה אותנו מימי התנ”ך ועד לימי הקמתה של מדינת ישראל. דור דור ואתגריו, אולם על אף התמורות ההיסטוריות, הצורך של החברה ביחידים ובקבוצות שיירתמו על מנת להניע אותה קדימה נשאר כשהיה. בדיון שהתקיים בימי הכנסת הראשונה בדבר החובה  בשירות צבאי, אמר דוד בן גוריון את הדברים הבאים:  

“אין אדם בכלל נעשה חלוץ לפי דרישת החוק. החלוציות נובעת מבפנים, זוהי הרוח הפועמת בליבו של אדם, היא מטופחת על ידי דוגמה ומופת, על ידי שאר-רוח, ואינה נגזרת בגזרה. אבל עלינו לדעת שמדינת ישראל לא תבצע שליחותה ההיסטורית בלי התנדבות עממית ממושכת, ובלי תנופה חלוצית של הנוער. בלי רוח ובלי כוח חלוצי לא נקלוט עליה, לא נבנה הארץ, לא נעצב אומה אחידה, תרבותית, יוצרת ולוחמת, “באין חזון יפרע עם”. רבים מקשיינו, ואולי כולם, נובעים מחוסר מאמץ חלוצי… יכולתה של המדינה להגביר הכושר החלוצי וההתנדבות מוגבלת. כי אין גוזרים על חלוציות. אבל אין המדינה פטורה מיצירת מסגרות חובה ומכשירי פעולה, שיסייעו להגברת הרוח החלוצי בקרב הנוער”. (דוד בן גוריון, דברי ימי הכנסת, 16.01.1950)

אז כמו היום, איננו יכולים להסתמך על מערכת של חקיקה השעונה על כפיה והטלת מרות, על עונשים מידי אדם או מידי שמים. על מנת לכונן חברה שחבריה נושאים בנטל יש צורך במוטיבציה פנימית ובהירתמות אישית וקבוצתית. הירתמות השעונה על תחושה של סולידריות ועל הכרה בצורך לצאת מד’ אמותיו של היחיד. המסר המועבר מפרשתנו אינו נמוג בהרי הגלעד אלא הוא ממשיך ללוותנו לאורך הדורות, והוא ממשיך להיות רלוונטי גם במערכת בחירות זו שבה שוב מתחולל מאבק בין הטוב האישי והמגזרי לבין טובת הכלל. האחריות המוטלת על כתפינו היא להעביר את הערכים והסיפורים מהמישור הרעיוני למישור המעשי, שהוא זה המחולל את השינוי המיוחל. 


אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.