במרכזה של פרשת השבוע, ‘מצורע’, ניצבים האופנים בהם על הכהן לטהר שורה של נגעי עור וגוף שבמרכזם ניצבת מחלת העור, הצרעת. בתפיסה המקראית, נגעי הגוף אינם מבטאים רק חולי פיזי אלא הם ביטוי חיצוני לקלקול פנימי וערכי המצויים בחולה. מתוך כך, לצד תהליכי הטיפול, על הנגועים לעבור תהליך של כפרה ושיקום לפני שהם יכולים לשוב בחזרה לקהל ישראל. עיון בסיפורי המקרא מעלה שהנגעים לא פסחו על שכבות ההנהגה. ממשה רבנו שידו הייתה מצורעת כשלג במעמד הסנה הבוער, מרים אחות משה לאחר שדיברה סרה בציפורה אשת משה, נעמן שר צבא כנען בספר שופטים, ואפילו המלך עוזיהו, שנאלץ להסתגר בארמונו עת פגע בו הנגע.

רבי יהודה הלוי, במדרש דברים רבה, מציין מהם הקלקולים המוסריים שבגינם לוקים במחלה:

“אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר רַבִּי שָׁלוֹם עַל אַחַד עָשָׂר דְבָרִים הַצָּרַעַת בָּאָה, עַל קִלְלַת הַשֵּׁם, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הָאוֹמֵר עַל חֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בּוֹ, וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל לְשׁוֹן שֶׁקֶר, וְעַל הַגְּנֵבוֹת, וְעַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר, וְעַל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם, וְעַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר עַל עַיִן רָעָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים עַל מִי שֶׁמְּנַאֵץ בְּדִבְרֵי תוֹרָה (במדבר רבה ז’, ה’).

על אף השוני הגדול בין החטאים, המשותף להם הוא שאלו דברים הנעשים לכאורה במחשכים, ויוצאים לאור כביטוי גופני מובהק שמצריך את הרחקתו של האדם אל מחוץ למחנה, מתוך חשש שידביק את זולתו. אם כן, הקלקול הערכי אינו נשאר עוד בד’ אמותיו של הפרט, אלא הוא מקבל פומביות שאינה מאפשרת לחוטא להסתתר ולחברה להתעלם.

אולם המקרא אינו נשאר בהרחקה, אלא הוא מבנה שורה של מעשים שמאפשרים לחוטא לשוב מדרכו הקלוקלת ולחזור להיות חלק מהציבור. ועל כן לאחר תקופה של הרחקה בת שבעה ימים, מתאפשרת החזרה המיוחלת שבאה לאחר שורה של פרקטיקות מאגיות. מבלי להתייחס לפרקטיקות הספציפיות, ניתן להבחין שהעיקרון המנחה הוא שההרחקה אינה חלה לצמיתות, אלא היא באה לסמל גבול בין מעשים מקובלים המתקבלים בתוך המחנה, לבין מעשים שמצריכים הרחקה ותיקון ורק בסופם יכול החוטא לשוב ולהיות חלק מהקהילה ממנה הורחק.

היום, לאחר סיומה של מערכת בחירות רוויית יצרים, טענות והאשמות שחלקן נאמרו במישרין ורבות מהן במחשכים, נותר לנו לזכור שהאמירות הנגועות אינן יכולות  להיות מוסתרות לנצח, אלא כדרכן הן פורצות במקומות בלתי צפויים ונגלות לעין כל. אנו יכולים להקדים תרופה למכה, לא להמתין לשלבי הגילוי וההגלייה, אלא לזכור שבסופו של דבר אנו רוצים להשיב את כולם לתוך המחנה ועל כן אל לנו להסתפק בהוקעה. עלינו לפעול לריפוי וטיהור, שבסיומם הפרט והחברה ימצאו במקום בו שוררת הרמוניה בין הבריאות הפיזית לבריאות המוסרית.


אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.