למצוא את האור בלב האפלה | פרשת ‘מקץ’

לכאורה, לא היה קל להיות יוסף. אחים מלאי קנאה שהחליטו בלהט הוויכוח להשליכו אל בור ולהשאירו שם, התמודדות עם חלומות מעוררי תבהלה שחבויים בהם כוחות סמי-נבואיים, והגעה בדרך לא דרך אל אימפריה גדולה שבה אין לו מקום וזכר.

והנה, בחלומו של פרעה מלך מצרים, עולות פרות בריאות ורזות, ושיבולים טובות האסופות כקנה אחד ושיבולים דקות, ואין תשובה לשאלה מה היה זה שנרמז בחלומו? פרעה מחפש תשובות אצל יודעי דבר מבאי ארמונו, ולאיש אין מענה מספק דיו. מאי שם נזכר שמו של אותו יוסף, שיכול היה להישכח בתהום הנשייה, אך סגולותיו בפענוח חלומות הביאו אותו להיות פותר תהיותיו של המלך, ומשם הדרך קצרה אל התהילה. בן רגע זוכה יוסף למעמד רם ונישא, ואותו עלבון צורם יכול היה להישכח.

ולא נשכח.

אחיו של יוסף, שמתמודדים עם משבר חקלאי קשה מאוד בארץ כנען, מוצאים את עצמם מבקשים את עזרת האח האובד, אשר כלל לא ידעו שהוא אחיהם. הוא, שאיחסן באסמי התבואה מספיק צידה לימי המחסור שנחזו על ידו, מבקש אולי להשיבם למקום משכנם עם פתח של הזדמנות לתיקון. הם מצידם מתחננים על גורלם המתיש, ממנו אין כנראה מוצא אחר. מאחור הם מותירים את יעקב האב המזדקן ואת בנימין האח הצעיר, ומקווים כי יקבלו את המענה למצוקתם משליטי הממלכה. להפתעתם, המשנה למלך מספק להם לא רק את הפתרון המיידי בדמות תבואה, אלא מטמין בכליהם את הכסף איתו שילמו. השתלשלות הפרשה מגיעה עד רגע נוסף של מתח, בו בנימין, האח הצעיר, נשאר כאסיר אצל יוסף, המשנה למלך, לאור האשמת שווא בגניבה מכלי הארמון.

 

לשים את האגו הפגוע בצד

לכאורה, האירועים המשפחתיים שקורעים בנפשם של כל המעורבים בפרשה, היו יכולים להסתיים ללא פגיעה בנפש, בגוף או ברכוש. הסיפור של יוסף, שמתחיל עוד ביחס המועדף שמעניק לו יעקב, מסתעף באופן שלא יכול היה שלא להפתיע את הקוראים. מה בין משנה למלך מצרים למשפחת אחים זרה מארץ כנען, ומה לאיש צעיר וחסר ייחוס לפתרון חלומות והתבססות בפמלייתו הקרובה של שליט המזרח הקדום?

האמביציה שמגלה יוסף במהלך הפרשה אולי לא תפתיע את מי שמלווה אותו כבר מימיו הראשונים בבית אביו. הוא דעתן ובעל עמדה עצמאית, וגם אם לא נסכים עם בחירותיו, המנהיגות והאסרטיביות שלו מובילות אותו לצמתי הכרעה הן ברמה המשפחתית והן ברמה הלאומית. בבחירותיו המושכלות, שמונעות מרצון לשמור על משפחתו (ואחיו הצעיר בנימין יותר מכל), הוא מקבל החלטות לא פופולריות בהכרח, כמו הטמנת גביע בין חפציו של בנימין. הוא הרי ידע שייתפס, ובנסיון שהוא מעמיד בפני אחיו בלי ידיעתם, הוא בוחן את ההתמסרות האישית לדבר הגדול יותר – ערך המשפחה וההבטחה לאב.

יוסף במצרים. הכוח לגלות סלחנות גם אל מול עוולה.

כמנהיג בעל סמכות, יוסף היה יכול לנפנף את המשפחה האלמונית מכנען, אך מהלכיו המתוכננים מרגע הישמע הידיעה על הגעתם לבקש שבירת שבר, מעידים כי היה מסוגל לשים את האגו הפגוע בצד ולפעול למען בריאות משפחתו ובהמשך, גם לשגשוגה ופריחתה של השושלת.

לא קל לבחון את יוסף במבט לאחור, מבט של תרבות המקדשת את ההישגיות והמרדף אחרי עוד שורה ברזומה. בגלגוליו של חג החנוכה הועלתה המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל אודות סדר הדלקת הנרות בחג: “בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ”א, עמ’ ב’). אפשר שיוסף היה הולך ומפחית את תמיכתו במשפחתו, ממעיט מיום ליום את חיבתו ודאגתו למצבם הכלכלי. ואפשר שהיה מנצל את ההזדמנות להרבות בטוב עבורם, מבלי לראות בכך חסרון עבורו. הוא בחר להגביר את רווחתם, כאילו היה מגביר את האור בביתם, ואצל עצמו שמר סדק לאור של חזרה לחיק המשפחה ממקום של עוצמה ותמיכה, ללא מסכנות ועצבות. הקושי שהוא מתמודד איתו בפרשה מביא עימו עדיין מספר דרכי פעולה, ובבחירתו לנהוג במידה של חסד ורחמים – הוא מאפשר לאור להתווסף וללכת בינו לבין אחיו. האם יש בכך הישגיות או מרדף אחרי היוקרה? כנראה שלא. יש כאן לב שמגלה את האור שבתוכו, גם אחרי תקופה של אפלה גדולה.


סיון כהן שחרי היא מנהלת בשותפות של הישיבה החילונית בבאר שבע ורכזת הנח”ל בבינ”ה.