על מבול ואסונות חברתיים אחרים | פרשת ‘נח’

מה היה לו נוח, לנוח? איך התעורר ביום בהיר אחד, שמע בת קול אלוהית פונה אליו ומכריזה כי בעוד ימים ספורים מבול אימתני ינחת על הארץ, והוא – הוא צריך לבנות את המחסה הנייד שיציל את שארית האומה ובעלי הרוח והנשימה הבודדים? מה ידע נוח על אותה שחיתות מוסרית אנושית שאלוהים סירב להמשיך לקבל את נוכחותה בעולמו, וקם אל המשימה שהוטלה עליו בהסכמה ובנכונות מלאה? ומכל הדרכים לתקן את דרכיו של האדם באשר הוא אדם, האם להביא “אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע” (בראשית, ט’ י”ז) זו הדרך הלגיטימית ביותר, המוסרית ביותר, לתקן?

פרשת נוח מעמתת אותנו עם הציווי האלוהי שניחת על נוח בלב שגרת חייו. הוא ובניו ונשות בניו, שמתנהלים לכאורה בנחת יחסית, ומוצאים את עצמם בעין הסערה, תרתי משמע, כמצילי הזקיק החיובי שבמין האנושי. באותה נשימה, נגלית לפנינו עוצמת ההרס הטמונה במעשיו של אלוהים, שמתגלה כמאוכזב מהשחיתות של ברואיו. הדרמה של אסון הטבע המתרחש מתעצמת ככל שחולפים הימים בסיפור, ולא ארבעים יום וארבעים לילה, אלא מסע מטלטל של תיבה על גלי ענק, ובין גל לגל – מה חשבו שם בניו של נוח על מצבם? האם הבינו מה הוביל למסע האתחול העולמי?

ומה חושבים אנחנו היום על המופעים המביאים אולי לחורבננו – אם לא הפיזי, אז החברתי או המוסרי?

האם יש בידינו לעצור את ההידרדרות שבה אין דין ואין דיין לפורענות בכבישים ולחיי האדם אין כמעט ערך?

האם עוד אירוע טרור יזעזע את עולמנו ונצעק בעצמנו די?

כששוככים הגלים והמים יורדים עד לגובהם הראוי, קורא אלוהים לנוח ומשפחתו ומברך אותם. מידת החסד, שנדמה שנעלמה בסיפור זה ממידותיו של אלוהים, נגלית בטון האמפתי שהוא משמיע באוזניהם. טון פייסני ואוהד כלפי ניצולי האסון שהוא עצמו ברא. מנגד, הוא מציב דרישה לשמירה על נפש האדם: “שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם” (בראשית ט’ ו’). הפער שבין ההרס המוחלט שאלוהים הביא על ברואיו לבין הציווי למנוע כל פגיעה באותם ברואים, מלמד אולי שהגבולות המוסריים בכל זאת נדרשים להגדרה על-אנושית ואל-אנושית.

יכולתו של אלוהים להתחייב בתוך ליבו ש”לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי” (שם, ח’, כ”א) עומדת למבחן בהמשך הפרשה, אך ניכר שהוא מבקש לראות את הפוטנציאל שבאדם לעשות ולהרבות טוב. אומנם, יתכן ויצר לב האדם אכן רע מנעוריו, אך לאחר מבול כל כך קשה על הארץ, אולי גם כאן נדרשת מידה קטנה של תקווה, שבסופו של המבול גם הקשת בענן עוד עשויה לנחם ולהביא להתחדשות של היום הבא. עבודת האדם על מידותיו גם היא נדרשת כאן, שכן ללא התכוונות אמיתית לכך שהעולם יהיה מלא בחסד וביחס של כבוד כלפי כל ברוא-אל אחר, לא תישאר אותה תקווה, לא נראה עוד קשת בענן.


סיון כהן שחרי היא מנהלת בשותפות של הישיבה החילונית בינ”ה בבאר שבע.