בין האתמול לעתיד – אומרים שיש עוד תקוה | פסח תשע”ט

שני יסודות עיקריים עומדים בבסיסו של ליל הסדר: זכרון העבר (“זכר ליציאת מצרים”) והנחלתו לדורות הבאים (“והגדת לבנך” ולבתך)

היסודות הללו נעים בין העבר לעתיד, כאשר ליל הסדר ביניהם – מנסה להחזיק את הקשר בין השניים באמצעות ריטואל שמטרתו העברה בינדורית משמעותית, בשעה ש”פסח מצה ומרור” מונחים לפנינו כייצוגים מרכזיים, שבאמצעותם עלינו לספר את הסיפור של כולנו.

באופן דומה, ניתן להבין את מודל ארבעת הבנים, שקיבל במהלך השנים פנים וצורות שונות. מודל זה מבטא גם הוא את ההבנה החינוכית כי יש להתכונן לסוגים שונים של תלמידים בערב כזה, וכי לא די לנו לבנות מערך שיעור אחיד ולקוות שכל הילדים והילדות יצליחו להתחבר אליו.

ועדיין, נשאלת השאלה: מאיפה מתחילים להעביר זיכרון של עם? מה באמת חשוב לנו להעביר לילדנו סביב שולחן הסדר? מהו כוחו של הזיכרון הקולקטיבי בהקשר הזה, והאם זו לא מעמסה גדולה מידי שמוטלת על כתפנו כמבוגרים ו”טו מאטץ’ אינפורמיישן” עבור הילדים?!

בחג הפסח נהוג לקרוא בתורה  פסוקים מספר שמות י”ב (פסוקים כ”א – נ”א), אשר מתארים את מצוות קורבן הפסח רגע לפני היציאה ממצרים: “וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם–וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.” (שמות י”ב, כ”א). זהו תיאור של הרגעים האחרונים של בני ישראל במצרים, רגע לפני יציאתם למסע הארוך במדבר, אבל מהי הנקודה שממנה באמת מתחיל הסיפור?

“פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”

ספר שמות, מפגיש אותנו עם שתי התחלות- האחת היא הפיכתנו לעם, והשנייה היא לידת משה. לידת העם מתוארת בפסוקים הבאים:

 “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ–בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם. וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ” (שמות א’, ז’-ח’)

תיאור זה מתכתב כמובן עם בריאת האדם של ספר בראשית, ועם הציווי האלוהי ל”פרו ורבו ומלאו את הארץ”. במקביל, חושפים הפסוקים גם רכיבים נוספים ביצירתו של עם. כך למשל עצם הירידה מצרימה היא זו שמעניקה למשפחת בני יעקב גודל וצורה של עם. באופן דומה, זהו פרעה שבראותו את “עם בני ישראל” כאיום ממשי ושמתוך נסיונו לשלוט בתהליכי הילודה של העם, נותן לעם שם ומכונן אותו במבטו החיצוני.

ההתחלה השנייה מסופרת במקרא כסיפור אישי ומשפחתי – סיפור לידתו של משה. המקרא מתאר סיפור לידה קצר ופשוט: ” וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי.  וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא… ” (שמות ב’, א’-ב’)

פרשנויות שונות על הטקסט המקראי הזה הופכות את הלידה הפרטית הזו לאירוע הרבה יותר דרמטי. יוסף בן מתתיהו מתאר את לידת משה כך:

“ובעוד העברים שרויים בצרותיהם אלה (קרה מקרה), שהוסיף להם למצרים סיבה לקוד עוד על השמדת גזענו: אחד האצטגנינים – אנשים, שמוכשרי להגיד את העתידות לאמיתן – הודיע למלך, שעתיד באותו זמן להוולד איש בישראל, שישפיל את (כבוד) מלכות מצרים וינשא את עם ישראל וכשיגדל יעלה על כל אדם במדותיו הטובות ויזכה לתהלת עולם. והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו איצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיוולד לבני ישראל (ופקד) שמילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן…” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ב’, ב’, עמ’ 58)

אותו מגיד עתידות שיושב אצל פרעה קושר באופן הדוק בין לידת משה לבין גזרות פרעה על העם כולו. לפנינו לפיכך, שני שלבים: האיום על פרעה מחד, וההשפעה על העם מאידך. שני אלו מבטאים את כוונתו של יוסף בן מתתיהו מעוניין להציג תמונה שמייחדת את משה עוד בטרם נולד. במילים אחרות: כוונתו של בן מתתיהו היא ליצור זיקה בין הסיפור האישי (של משה) לבין המחויבות שלו כלפי העם.

הלידה של משה, שנקשרת בכפיפה אחת עם לידת “עם בני ישראל”, מחזירה אותנו לשולחן הסדר ולחיבור בין הסיפור של “זכר יציאת מצרים” לבין הציווי “והגדת לבנך”.

בחג הפסח אנחנו נדרשים ליצור חיבורים בין הסיפור האישי שלנו לבין הסיפור הקהילתי, החברתי והלאומי, שיהיו משמעותיים לנו ועוד יותר מכך לילדינו. לראות את עצמנו כמי שיצאו ממצרים, אבל יתרה מזו, לבחון אילו מושגים של עבדות וחירות נוכחים בקרבנו.

“והגדת לבנך” זו האחריות שלנו לעצב את החיבור המדויק והראוי בין העבר לבין העתיד. מחובתנו כמבוגרים אחראיים, כהורים וכמחנכים לתווך את הסיפור ולהעביר את המסר.

אחת השאלות שראוי שנשאל את עצמנו לפני “והגדת” היא: מה אנחנו צריכים כדי לספר את הסיפור? איזה תהליך אנחנו צריכים לעבור מידי שנה כדי להגיע בשלים יותר ומדויקים יותר לעבר הרגע המשמעותי הזה? אילו חיבורים אנחנו צריכים לעשות כדי לנוע בין הזיכרון הקולקטיבי לבין המרחב המשפחתי, וכיצד אנחנו משמשים מודל עבור הדור הבא, ומתוך כך מסוגלים לחדד את המסרים באירועים משמעותיים כמו הסדר? בליל הסדר נהוג לפתוח את הדלת לכבוד אליהו הנביא שיכנס פנימה, אך נראה לי שלא פחות מכך כדאי לפתוח את חלונות הבית לעבר מה שקורה בחוץ. לא די לנו לקשור בין “זכר יציאת מצרים” לבין חינוך בנינו ובנותינו. חלק מהתהליך מחייב בחינה משותפת של המציאות, כדי לצייד את הדור הבא לא רק בזיכרון אלא גם בעשייה משמעותית של תיקון וצדק חברתי “זכר ליציאת מצרים”.

חג שמח!


יעל הירש בידרמן היא מנהלת משאבי אנוש בבינ”ה.