בידי מי המפתחות להגדרת הזהות שלנו? | פרשת ‘שמות’

פרשת השבוע, פרשת ‘שמות’, מסמנת מעבר. סיימנו עם הסיפור המשפחתי של אבות ואמהות, קנאת אחים ושידוכי זוגות. מעתה והלאה נעבור מההתעסקות בחמולה המשפחתית לעיסוק בעם. הראשון לזהות את השינוי הזה הוא לא בן העם הטרי, אלא דווקא אחד מצרינו ואויבנו המרים.

את ההתנהלות של הבחור החדש בשכונה המקרא מתאר כך: “וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃ וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ”  (שמות א’, ח’-י’). הקטע הזה הוא הסיפתח לסיפור פסח המוזכר במחוזותינו, אבל אני מבקש להתמקד ברגע הספציפי הזה – בפעם הראשונה בסיפור הלאומי שלנו מישהו מתייחס אלינו כעם. אנו נוטים להתייחס לזהות לאומית כתוצר של “הגדרה עצמית” של עם או לאום, אבל כפי שאנחנו רואים בפעם הראשונה, אך ממש לא האחרונה, אנחנו מוגדרים דווקא על ידי אדם חיצוני, שלא לומר אויב.

בחלוף אלפי השנים מאז פרעה ועד לימינו התעסק עם ישראל רבות בזהותו והגדרתו, אך בבוא מנהיגי מדינת ישראל הצעירה לקבוע את גבולות הגיזרה הלאומיים שלה, חזרנו להגדרה של צר ואויב – הפעם בדמות חוקי נירנברג של המשטר הנאצי. חוקים אלה, בהיותם חוקי גזע אנטישמיים, כמובן שהתעלמו מהגדרות הלכתיות למיניהן והגדירו כיהודי כל מי שאפילו רק אחד מהסבים או הסבתות שלו היו יהודים. חוק השבות היהודי עוצב בכוונה תחילה כתמונת מראה של חוקי נירנברג. כאילו בכדי לומר: “כל מי שנרדף על ידי המשטר הנאצי בעוון היותו יהודי, יהיה זכאי לאזרחות ובטחון בבית הלאומי היהודי”.

קו מחשבה ערכי זה התאים למנהיגי מדינת ישראל בראשיתה, אשר ראו עצמם כגירסה חילונית ומתקדמת של עם ישראל. הישראלי מודל 1948 התנער מהזהות היהודית הגלותית הכבולה להלכה הדתית, וחש ריבונות לעצב מחדש את גבולות הלאום בצילה של טרגדיית השואה הנוראה. המחשבה שמדינת ישראל תעסוק בפילפולים הלכתיים על מנת לקבוע האם מישהו הוא יהודי מספיק עבור המדינה הייתה זרה לראשי המדינה.

אך הדיונים והויכוחים בנושא לא איחרו לבוא. בשנת 1958 העמיד את עצמו ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בראש ועדה ששמה לעצמה מטרה להגדיר מיהו יהודי. במסגרת פעילותה פנתה הועדה במכתבים לחמישים יהודים בארץ ובתפוצות בבקשה לחוות דעתם בנושא. הועדה, כדרכו של עולם, לא הגיעה להכרעה וזכורה במיוחד עצתו של הסופר ש”י עגנון אשר כתב: “אדוני ראש הממשלה, משוך ידך מן השאלה הזאת כי רק תלך ותסתבך בה”.

“מיהו יהודי?”-קריקטורה של יוסף בס בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון

ואכן, חוק לא חוקק אבל בהנחיות פנימיות של שר הפנים ב-1960 נוסחה ההגדרה: יירשם כיהודי מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, ומי שנתגייר כהלכה. זאת אומרת, שבנהליה וחוקיה יצרה המדינה פער בין מי שעולה לארץ כיהודי מכח חוק השבות ובין מי שנרשם במדינה כיהודי על כל המשמעותיות האזרחיות המשתמעות מכך (נישואין, קבורה וכדומה). אפשר לעסוק עוד רבות במאבק המשפטי והפוליטי בעשרות השנים מאז, אבל ניכר שבדיון הציבורי מאז ועד היום נסב הויכוח בעיקר סביב השאלה באיזו הלכה מדובר – האורתודוקסית, הרפורמית או הקונסרבטיבית. משנות ה-60 ועד ימינו הכף נוטה באופן ברור לצד הזרם האורתודוקסי. זהו דיון חשוב, הן סביב זכותם של הזרמים הפלורליסטיים לחופש דת במדינתם והן בנוגע ליחסי ישראל ויהדות העולם אשר רובה משתייך לזרמים אלו. אבל חשוב ככל שהוא יהיה, מאבקי הכוח בין הזרמים על איזו הלכה תיחשב במדינת ישראל מסיתים את תשומת הלב מהעובדה הבולטת שמרבית הציבורי היהודי בישראל אינו הלכתי כלל.

כ-44% מהציבור היהודי בישראל מגדירים עצמם כחילונים ועוד כ- 17% מגדירים עצמם כמסורתיים שאינם דתיים. כלומר, למעלה מ- 60% מהעם היהודי בישראל מעניקים את השליטה על שער הכניסה היחידי המוכר לעם שלהם, לידי אחרים! במרבית הזמן הציבור הישראלי אדיש לפער הזה, אך מדי פעם מגיע סיפור מרתיח שתופס כותרות לכמה דקות בודדות של קשב ציבורי: יוצא יחידה מובחרת שחי כל חייו כישראלי-יהודי, אך אינו מורשה להתחתן כי הוא אינו יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית; דרישות לשינוי אורח חייהם החילוני של הורים לילדים שאומצו בחו”ל, וצריכים לעבור גיור בישראל; או חיילת צה”ל בקורס גיור שמוכשלת בבית דין כי אינה בקיאה בפלפולים הלכתיים, למרות שבאורח חייה וזהותה העצמית אין לה ולסביבתה ספק לאיזה עם היא משתייכת.

הרבנות הראשית אינה צר ואויב. היא חלק חשוב בעם היהודי, ונדבך מרתק בפסיפס הזהויות של היהדות המודרנית. אך הענקת שליטה בלעדית לפרשנותה על שאלת “מיהו יהודי?” אינה ראויה ואינה מאפשרת ליהודים בארץ לחיות את חייהם וזהותם בלי כפייה. הפתרון היחידי בעיני הוא עיצוב תהליך גיור חילוני. אני יודע שמדובר במדע בדיוני בשיח הציבורי הישראלי וקל וחומר בפוליטיקה הישראלית המשועבדת להסכמים קואליציוניים עם מפלגות הלכתיות. אני גם יודע שלא מדובר בתשובה פשוטה, וכי יידרש דיון ועיסוק הגותי רב על מנת לעצב תהליך גיור שאינו כפוף להלכה דתית כלשהי. אך אם הזרם החילוני בישראל רוצה להוכיח כי הוא אינו “עגלה ריקה” ושיש תוכן ומהות לזהות היהודית שלו, אז הדרך לכך עוברת גם בלקיחת אחריות על שער הכניסה לעם היהודי.


יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה.