אנשי המעשה חייבים לפגוש את חכמת הלב | פרשת ‘תצוה’ והיום הבינלאומי לצדק חברתי

הזכרונות של רובנו מסיפורי התנ”ך’ באופן טבעי’ נוטים להתמקד בסיפורים האנושיים: המריבות המשפחתיות של סיפורי האבות והאמהות, האפוס הלאומי של עם ישראל ביציאה ממצרים לנדודיו המדבריים וכמובן גם המלחמות והתככים של השופטים והמלכים לבית ישראל ויהודה.

פסיפס של אהרון הכהן. ירידה קטנונית עד לרמת חוט השני

הפרשה שלנו השבוע, פרשת ‘תצוה’, לצערנו, לא עונה על אף אחת מהקטגוריות המלהיבות האלה. רחוק מכך. למעשה, מדובר כבר בפרשה שניה ברצף שמורכבת כמעט באופן בלעדי מהוראות והנחיות טכניות להחריד. קריאה בפרשה מעלה תחושה דומה לו היינו קוראים שילוב של הנחיות תפירה של מעצבת אופנה האחראית על תפירת בגדי הכוהנים (אני די בטוח שאפשר לעשות מזה תחרות ריאליטי), הוראות בישול ואפייה של הפרים והאילים וסדרם בטקסי הקורבנות (אני כמעט בטוח שכבר יש תחרות ריאליטי כזאת) ולבסוף גם הוראות ההרכבה של המזבח שעליו צריך לצלות את כל הבשר. למי שמתקשה לדמיין, זה נשמע קצת כמו לקרוא את הוראות ההרכבה של רהיט איקאה שאיכשהו תמיד נשאר לך ממנו שני ברגים שאתה לא בטוח איפה התפספסו.

כשאנחנו חושבים על המטען התרבותי של היהדות אנחנו נוהגים להתמקד במימד הערכי, החברתי ורוחני של הדברים. גם דתיים וגם חילונים לאורך הדורות דיברו רבות על המוסר הלאומי היהודי והגדיל לעשות אשר גינצבורג, “אחד העם”, אשר כתב מאמר בשם זה בו ניסה למקד את השיח הציוני של תקופתו ברעיונות הערכיים הנמצאים ביסודות היהדות.

אז מה הקשר בין השניים? איך אנחנו קושרים בין הליבה המוסרית-ערכית של היהדות לבין הנחיות התפירה, הבישול וההרכבה של הטקסיות היהודית העתיקה במשכן? תשובה אפשרית נעוצה בפרק כ”ח פסוק ג’, בראשית הפרשה: “וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי”.

שני צירופי הלשון המופיעים פה, “חכמי לב” ו-“רוח חכמה”, נראים קצת מאולצים ולא קשורים. הרי חכמה נחשב כנושא אחד ולב כנושא אחר שאינו בהכרח קשור. גם ענייני “רוח” לא תמיד מתיישבים ולפעמים אפילו באים בסתירה לענייני “חכמה”. השימוש של שני ביטויים אלה בסמיכות אחד לשני עשוי ללמד אותנו שיעור קצר בחיבור בין המחשבה והמעשה.

ביום רביעי הקרוב, ה-20 לפברואר, חל “יום הצדק החברתי הבין-לאומי”. יכול מאוד להיות שלא ידעתם שקיים יום כזה ושהוא ממשמש ובא עלינו לטובה, אבל את המונח “צדק חברתי” שמעתם גם שמעתם אם אתם חיים במדינת ישראל בעשור האחרון.

קצת כמו האסוציאציות התנ”כיות שלנו והמחשבות שלנו על המטען התרבותי של היהדות, גם האסוציאציה שלנו באשר למשמעות של המונח “צדק חברתי” קשורה יותר בסיפורים אנושיים ובשיח ערכי ורעיוני. אך טעות היא לחשוב שניתן להגשים את ערכי הצדק החברתי וליישם אותם בחברה בלי לעבור דרך הוראות הרכבה משמימות למראה ותכניות עבודה מפורטות לרמת חוט השני, שוק האיל או טבעת הנחושת.

אם אנחנו חפצים בהשגת אותו מושג חמקמק בשם “צדק חברתי”, אין מנוס מחיבור הלב והרוח לחכמה והמחשבה בדרך שתוביל אותנו, צעד אחרי צעד, חוט שזור בחוט ובורג אחרי בורג בדרך הארוכה והמפרכת להגשמתו.

עונת בחירות היא זמן רע, לכאורה, לתכניות מפורטות שכאלה. הסלוגן הקליט בלבן-ירוק על גבי שחור צריך לתפוס את העין ולשבות את הלב. אין יועץ אסטרטגי אחד בכל הארץ שידרבן את המועמד שלו לפרסם מסמך בסגנון פרשת תצוה, בה יפורק ויפורט רעיון “הצדק החברתי” לכדי מסמך מקיף היורד לדקויות הקטנות והמשמימות במטרה לפתור את מצוקת מערכת הבריאות, או צמצום תופעת הילדים מתחת לקו העוני.

ואולי זו נאיביות. הרי גם אני לא מצליח לקרוא לעומק משפט אחרי משפט את סדר הקרבת הקרבנות ואת פירוט הרכבת לוחות הנחושת על המשכן. אבל כשזה מגיע ל”חיים עצמם” ולעתידנו פה בשנים הקרובות – הייתי רוצה לחשוב שאני אתמוך במועמד שיצליח להסביר לי לא רק במה הוא מאמין אלא גם בדרך בה הוא מתכוון להגשים אמונות וערכים אלו בפועל.


יובל לינדן הוא מנהל מחלקת מכינות ושנת שירות בבינ”ה.