חיי רוח לו אין די | פרשת ‘תרומה’

למדעי הרוח אין פטרונים עסקיים כמו שיש ללימודי ההיי-טק והעסקים. בדיוק בשל כך, חברה חפצת חיים המבקשת לקדם את חיי הרוח שבתוכה, צריכה להקצות משאבים לאומיים לעידודם ולקידומם.

***

בפרשת תרומה מצווים כל העם לתרום לבניית המשכן ״מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ״ (שמות כ״ה ב׳). הפרשה קרויה ׳תרומה׳ כיוון שזה בדיוק מה שקורה בה: בני ישראל תורמים כסף לבניית המשכן. מהביטוי ״כל איש אשר ידבנו לבו״ אנחנו מבינים שהסכום חופשי: כל אחד כפי יכולתו ורצונו. רש״י אף אומר על הפסוק ״לשון נדבה – לשון רצון טוב״. והמלבי״ם מסביר שנאמר ׳וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה׳ ולא ׳ויתנו לי תרומה׳ שכן אז היה מדובר ״במצוות עשה וחיוב על כל אחד ליתן, וה’ רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע”י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע”י הצווים. לכן באר שאינו מצוה שיתנו, רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה לתת״.

את זה אי אפשר להבין מהביטוי ׳תרומה׳ לבדו, שכן בפרשת ׳כי תשא׳ נראה ש׳תרומה׳ בשפת המקרא יכולה להיות גם עניין של חובה: ״וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה׳, בִּפְקֹד אֹתָם … זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ … תְּרוּמָה לה׳״ (שמות ל׳ י״ב-י״ג). נראה אפוא שהמילה ׳תרומה׳ שימשה גם לכספי מיסים שנתינתם חובה (כשהוצמד לה השורש נ.ת.ן, כפי שהציע המלבי״ם) וגם להענקת כספים מנדיבות הלב, מה שהיום היינו מכנים בפשטות ׳תרומה׳.

הפרשה ממשיכה לפרט בדיוק מה צריך לקחת מהעם כתרומה: ״… זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת,  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן״. לאחר מכן מתארת הפרשה בדיוק איך צריך לבנות את המשכן, את ארון העדות, את השולחן, את המנורה, את יריעות גג המשכן, את דופנותיו, את הפרוכת, את המזבח ואפילו את חצר המשכן.

“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”

נדמה אפוא, שכן לא נאמר לנו אחרת, שכל אדם תרם מנדיבות לבו וכנראה נמצאו מספיק כספים כדי לבנות את המשכן לפרטי פרטים, לצפות את כלי המשכן בזהב טהור וכיוצא בזה. היה אפשר לחשוב שמדובר באידיליה: אלוהים מבקש, העם תורם, המשכן נבנה. אולם מדרש שמות רבה מגלה לנו שהאידיליה הזו לא הייתה מושלמת:

אוניברסיטת תל אביב. חברה חפצת חיים צריכה להקצות משאבים לאומיים לעידוד ולקידום מדעי הרוח.

״וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁהִתְקִינוּ עַצְמָן לַדְּבָרִים״, מספר המדרש על אלה שהתגייסו ותרמו מכספם. הביטוי ״התקינו עצמן לדברים״ מזכיר קצת את הביטוי האנגלי Apply yourself שמורה למישהו: ״יאללה, תתאפס על עצמך ותתאמץ״. אולם ממשיך המדרש ומספר: ״וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁשָּׁכְחוּ, וּכְשֶׁבָּא משֶׁה וְעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁהֵבִיאוּ מֵעַצְמָן, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא מִמַּה שֶׁהָיָה מֻנָּח בְּיָדוֹ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר ׳וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן׳, וְאוֹמֵר ׳וְכָל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים׳״. כלומר, היו גם כאלה שלא ממש התאמצו, ונתנו לבניית המשכן רק מה שהיה להם בכיס באותו הרגע, כאילו היה המשכן איזה קבצן בפינת רחוב.

מיד לאחר שאלוהים מבקש מבני ישראל תרומה לבניית המשכן, הוא מספר להם מה יקרה הלאה: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״. זהו הפסוק המצוטט ביותר בכל בית כנסת בעולם. הקסם שלו ללא ספק נובע מהיכולת לפרש את המילה ״בתוכם״ בשני מובנים: מצד אחד, המקדש יגרום לאלוהים לשכון בתוך בני ישראל, פשוטו כמשמעו. המשכן מגלם את נוכחותו הרוחנית של האלוהי בעולם, וכיוון שהמשכן יושב בתוך המחנה (ולאחר מכן בית המקדש היושב בליבה של העיר), הרי שאלוהות שוכנת בלב ליבה של ההתרחשות האנושית.

ומצד שני, ״בתוכם״ במובן הפנימי, בליבם של בני ישראל. לא במובן הפיזי והגיאוגרפי אלא במובן הרגשי והרוחני. כך קוראים את הפסוק ׳ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם׳ לא כשני חלקים שווים (ועשו לי מקדש = ושכנתי בתוכם) אלא כשני חלקים המוסיפים זה לזה ומתייחסים להיבט אחר של הנוכחות האלוהית (ועשו לי מקדש + ושכנתי בתוך ליבם).

מה אנחנו יכולות ויכולים ללמוד מהסמיכות של בקשת התרומה לאמירתו של אלוהים אודות המשכן? הרי יכול היה לבקש תרומה ולפרט את ההוראות לבניית המשכן, ולא לציין ״ושכנתי בתוכם״, הבטחה שהיא מפתה מאוד באופייה, הרי מי לא רוצה שהאלוהי והנשגב ישכון בתוכו? גם לאתאיסט מוחלט ההצעה הזו נשמעת לא רעה.

אני למד מהסמיכות הזו משהו דווקא על בניית החברה האנושית. התרומה לבניית המשכן היא למעשה השותפות של בני ישראל בבניית המימד הרוחני והתרבותי של החברה הישראלית. בתרומה לבניית המשכן, עסק שאין לו כוונות רווח ואין לו תפוקה תעשייתית, שמים בני ישראל את יהבם על הרוחני והתרבותי, ואומרים בפה מלא שעולם הרוח ורווחתם של אלה העוסקים ברוח חשובים להם כחברה, כציבור.

השבוע פורסם בעיתון הארץ שוועדה מיוחדת לקידום מדעי הרוח קיבלה מממשלת ישראל 100 מיליון ש״ח שנועדו לקידום לימודי הרוח בישראל. לאחר שנתיים של פעילות, הועדה טרם חילקה אפילו שקל אחד. גם אם תחלק מחר את כל הסכום, זוהי הרי טיפה בים לעומת סכומי העתק שתורמים בעלי אינטרסים עסקיים מזרימים לפקולטות למדעים מדויקים, למנהל עסקים ולמדעי המחשב.

למדעי הרוח אין פטרונים עסקיים כמו שיש למקצועות המניבים והכלכליים. זוהי דרכו של עולם. בדיוק בשל כך, חברה חפצת חיים המבקשת לקדם את חיי הרוח שבתוכה, צריכה להקצות משאבים לאומיים לעידוד ולקידום התורה, במובנה הרחב ביותר כמובן. זו תובנה שבכל העולם כבר חלחלה למקבלי ההחלטות, ויפה שעה אחת קודם שגם מדינת ישראל תאמץ אותה. על כך כתב המשורר שאול טשרניחובסקי: “לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם, חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי״.


ירין רבן הוא מורה בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב, וחוקר חילוניות יהודית.