לא מסתפקים בנרטיב וערכים – נוסחת המנהיגות של משה ואהרון | פרשת ‘וארא’

לפני כשבוע סיימנו לקרוא את ספר בראשית, שמגולל ברובו את סיפורה של משפחת מהגרים הנודדת ממסופוטמיה לארץ כנען. סיפוריה רחוקים ממרחבי הנורמטיביות: אב עוקד את בנו, בעל מגרש את אשתו בחוסר כל, נשים נחטפות בעוד שבעליהן עומדים מנגד, ולבסוף אחים הזורקים את אחיהם לבור ומשם מוכרים אותו לעבדות. סיפורים קשים ומורכבים שכולם מתרחשים בגבולות המשפחה המורחבת והמצומצמת. אוגדן שלם של פחדים אישיים ומשפחתיים הנרקמים לכדי סיפור משפחתי המפלח את הלב, אולם זהו סיפורם של יחידים ומקומו של הקולקטיב עדיין נפקד. ספר שמות לעומת זאת, מהווה נקודת מפנה בכך שהוא מוסיף לסיפור המשפחתי את הממד הקולקטיבי-לאומי שכבר אינו מושתת רק על קרבת דם, אלא הוא מביא עמו  שלושה ממדים נוספים – היסטוריה, גורל וייעוד – ההופכים אסופה של בני משפחה לעם בעל מאפיינים ייחודים:

“וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה’. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה’, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים” (שמות ו’ 2-6).

למרות שלכאורה הפסוקים כוללים את כלל המרכיבים שיוצרים יחד לכידות עממית, העם לא קם מסבלותיו, והקריאה האלוהית נשמעת  כקול טועה במדבר: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו’ 9) . טרדות היום יום לא מאפשרות להמונים להתרומם אל מעבר לקונקרטי, וכאשר הנוגש מרוצץ את גבם, הקשב אינו מופנה למילים הנשגבות. תחושת האובדן והרפיסות לא מכה רק בעם, אלא היא מדביקה גם ובעיקר את נושא הבשורה, משה שמאבד את בטחונו העצמי: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ה’ לֵאמֹר:  הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם” (שמות ו’ 12).

כנסת ישראל. נדרשת מנהיגות שיודעת להביט לקושי בעיניים.

לכאורה, כבר בשלבים מוקדמים של הפרשה אנו ניצבים בפני החלום ושברו, מבוי סתום עלילתי המבשר על הפער העצום שבין תקוות למציאות. כידוע הסיפור לא מסתיים בנקודה זו, הודות למספר המקראי שמצייד את גיבורינו בשלושה כלים שיכולים לשבר את המציאות ולחולל עתיד שונה, שאינו ממשיך את הדרך הידועה מראש לכאורה. האחד, שותפות גורל שני המנהיגים, משה ואהרון, הניצבים ביחד אל מול אתגרי השעה, כל אחד מהם משלים את רעהו ובכך כוחם מתעצם גם אל מול מנהיגיה של האימפריה המצרית; השני, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ונכונות להשלים מחירים לאורכה; והשלישי, התמדה שאינה נשחקת בקלות אלא הולכת ומתגברת לנוכח הקשיים הנגלים לאורכה של הדרך.

פרשתנו מדגישה שלא די בנרטיב מהודק, בגורל משותף ובייעוד נעלה, כל אלה יכולים להתפוגג כאשר הם נפגשים עם קרקע המציאות.  יום אחר יום, קושי אחר קושי, כעבודת סיקול אבנים עיקשת, כך מפרקים משה ואהרון את עקשנותו של פרעה וספקנותם של אלו שהם באו להושיע. התמסרותם הטוטאלית לתהליכי השינוי מראה לנו ששינוי חברתי אינו יכול להסתפק בנרטיב ובערכים משותפים, אלא עליו לבוא מתוך מעשים יום יומיים המבקעים את הסדר הקיים. בימים אלו בהם רוחות הבחירות מנשבות באוויר והקשיים החברתיים והכלכליים מתדפקים על הדלתות, קשה להטות אוזן ולהקשיב לקולות אותנטיים. דווקא עכשיו עולה ומתחדד הצורך במנהיגות שאינה מסתגרת במגדלי יוקרה או מאחורי מעטה של נרטיב כזה או אחר, אלא כזו מנהיגות היורדת ומביטה לסובלים בעיניים, מושיטה להם יד ואומרת להם, “עלה נעלה כי יכול נוכל”.


אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.