בין הפורענויות מסתתרת לה תקווה לעתיד משופר | פרשת ‘וילך’

פרשת ‘וילך’ שייכת למקבץ הפרשיות המאגדות את נאומי משה האחרונים בטרם יילקח לבית עולמו והעם ימשיך בחציית הנהר ובירושת הארץ המובטחת עם מחליפו יהושע בן נון. בפרקים אלו הפרידה כבר איננה מושג מופשט, הבשורה על היורש המיועד כבר פשטה במחנה. וכך, בין השמשות, המנהיג הוותיק מארגן את מילות הסיכום שייאמרו בשבוע הבא, בפרשת ‘האזינו’, בעוד המנהיג החדש כבר נוכח בשטח ומבצר את מעמדו. כך התלמיד ורבו מתהלכים יחדיו במחנה ומבנים את המנהיגות העתידית. רגע לפני פרידה, משה מישיר מבט אל עבר העתיד הקרוב והרחוק, אולם חזונו איננו אופטימי כלל ועיקר. בפרשתנו הקצרה, הנפרסת על פני פרק אחד בלבד, פעמיים שוטח משה את חזונו הדיסטופי.

“כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם” (דברים, ל”א, כ”ט).

אין ספק שתמונת העתיד אותה מתאר משה אינה מביאה עימה תחושה של רוממות וגיל, כפי שהיינו מצפים רגע לפני השגת היעד של המסע בן ארבעים השנים שתחילתו בבית עבדים וסופו בירושת הארץ. החרדות האישיות והציבוריות מתכנסות יחדיו והופכות לתמונת עתיד מבעיתה. יחד עם זאת משה אינו משאיר את העם בתסכוליו אלא הוא נותן להם סדרה של עצות שיאפשרו להם להימנע מהבלתי נמנע.

ראשית, לא לפחד מפני הבאות ולדעת שבעזרת אופטימיות זהירה ניתן להתמודד עם אתגרי הזמן. שנית, אתם לא לבד – למרות שמשה מסיים את תפקידו כמנהיג בפועל, רוחו ומנהיגותו אינם נוטשים את הארץ אלא הם מועברות לתלמידו ושולייתו, יהושע בן נון. שלישית, אל תסמכו על הזיכרון האישי והלאומי, זיכרון הוא דבר חמקמק ומשתנה ועל כן תעלו את הדברים על הכתב ושימרו אותן במקום מקודש בו הם יהיו מוגנים, בסמיכות לארון הברית ההולך עימכם מאז ימי צאתכם מארץ מצרים. רביעית, מסרו את השמירה עליהם בידי קבוצה נבחרת הרואה בשמירה על המסורות והתורות ערך. אולם אל תשכחו את החלק האחרון בהנחלתה של מורשת: ידע המאופסן בלבד הינו חסר ערך ועל כן השקיעו בלימודו ובהפצתו. אל תתנו לדברים החקוקים להישמר בגנזך אליו רק מעטים יכולים להגיע אלא הפיצו אותו וקבעו מועדים להנחלה והפצה בקרב כל תושבי הארץ, אזרחים וגרים כאחד:

“הַקְהֵל אֶת-הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם  כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתה” (יב-יג)

כך, בין פסוקי הפורענות הסוללים כביכול מתווה סדור של ההיסטוריה העתידית, נשזרות העצות המגלמות את יכולותיהם של היחיד והכלל לשנות את הנתיב הסדור, ולכונן עתיד משופר. השבת הקרובה מצויה בלוח השנה בין ראש השנה ליום הכיפורים ועל כן נקראת גם “שבת שובה”. מיקומה בין שני המועדים המעלים על נס את המתח שבין הגורל המובנה לבין יכולותיהם של היחיד והקבוצה להשתנות. נכון, ישנו טבע אנושי וישנה חוקיות של הסתאבות חברתית, אך אלו אינן מהוות סוף פסוק. בפתחה של השנה החדשה מזכירה לנו הפרשה שהמתווה ההיסטורי הוא אופציה סבירה אך לא יחידה, ועל כן בכוחנו כיחידים וכקבוצה להתעלות מעל המוכר ולכונן את חיינו בידנו. היכולת לעשות זאת טמונה בעיקר באמונה פנימית, ברצון שלנו לקחת אחריות ובמעשים של כל אחד ואחת, כי המעשים הם אלו הכותבים בכל יום ויום את ההיסטוריה החברתית המשותפת לכולנו.


אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.