שרי הממשלה שלנו נוהגים להתהדר במחויבותם למסורת היהודית, מתחרים זה בזה מי יותר יהודי ונוהגים להשמיץ את מבקריהם כמי ששכחו מה זה להיות יהודים.
אך מי שמכיר ולו במעט את מקורותינו, יודע שבלב המסורת העתיקה שלנו ניצבת הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה, דרישת צדק ורדיפת שלום.
מצופה ממנהיגות שמתהדרת בתואר ‘יהודית’ שתהיה לה רגישות חברתית עמוקה ושתשאל עצמה בכל בוקר: מה עשיתי היום על מנת להיטיב עם החלש ועל מנת לצמצם פערים? הידיעות המגיעות אלינו חדשות לבקרים על העברת כספי ציבור לטייקונים ומקורבים, ועל שרים העושים בכספי הציבור כבשלהם ולשירות מקורביהם, מוטב שיסתכלו במראה לפני שהם מתהדרים בהיותם יהודים.

מצופה ממנהיגות שמתהדרת בתואר ‘יהודית’ שתהיה לה רגישות חברתית עמוקה. קרדיט: משה מילנר, לע”מ
עיון בפרשת השבוע שלנו מלמד אותנו שוב משהו על מנהיגות ואחריות לכלל: בסיום הפרשה פורץ רעב בארץ, ויוסף שכבר עזב את הארמון ויצא לעשות לביתו עם אחיו ואביו,  מוכיח שוב את יכולותיו ומנהיגותו, חוזר לעמדת מפתח ומבצע התערבות ממשלתית בוטה בכלכלה המצרית והאזורית על מנת להציל אנשים מרעב. יוסף מרכז את הכסף בארמון ושולט בחלוקה שלו, הוא מקים את “מנהל מקרקעי מצרים” ומעביר את רוב הקרקעות לשלטון המדינה ואף מבצע מדיניות של הזזת אוכלוסיות ממרכז לפריפריה ולהיפך על מנת לשרת את תכנית המלחמה בעוני שלו.
כפי שמלמד אותנו המדרש (בראשית רבה צ”א, ד’), יוסף מבין גם את הרעות החולות הבאות עם ריכוז כח כלכלי רב בידי השלטון, ביניהן: התפתחות שוק שחור, מאעכרים למיניהם וכלכלת מקורבים, ולכן הוא דואג לרגולציות המלוות את המדיניות: “שלא ייכנס אדם בשני חמורים” – כך שלא יוכלו אנשים להוביל תבואה מעבר לצרכי משפחותיהם, “ושלא ייכנס אדם שלא יכתוב שמו ושם זקנו” – כלומר פיקוח על הגבולות ועל רישום האוכלוסין, כך שבעלי אינטרסים זרים לא ינצלו את מדיניות הרווחה לצרכיהם הפרטיים. יוסף אף משמש דוגמא אישית בעניין זה כאשר עם פרישתו הראשונה הוא מכלכל את משפחות אחיו ואביו “לחם לפי טף” כלומר, מעניק למקורביו לחם על פי צרכיהם ולא מנצל את כוחו ומעמדו על מנת להעניק למשפחתו כסף, אדמות ואוצרות טבע השייכים לכלל הציבור.

ועדת אלאלוף שהקים שר הרווחה הקודם קיבלה מנדט מראש הממשלה לשבת על המדוכה ולהילחם בעוני בישראל. מסקנות הועדה המכובדת היו חד משמעיות – ללא תכנון ממשלתי המבוסס על מדיניות ארוכת טווח, מדיניות קצבאות נדיבה והעברת כספים רבים לשירותים הממשלתיים והחברתיים לא ניתן לנצח את העוני. בשונה ממנהיגותו של יוסף,  הממשלה זוכרת את התנחלויותיה, טייקוניה ומקורביה אך מתעלמת מבשרה ומונעת מהרעב לחם.

אסיים בסיפור אהוב עלי מהתלמוד הבבלי (מסכת ברכות, דף כ”ח): לאחר שמדיחים את רבן גמליאל מהנשיאות, ממנים תחתיו החכמים את רבי אלעזר בן עזריה כשהוא בן 18 בלבד. חכם צעיר זה, מבצע רפורמה עוד באותו היום, מסלק את השומר שהציב רבן גמליאל בפתח בית המדרש ומתיר לכל העם להכנס פנימה ולהביא את חכמתם מרובת הפנים. רבן גמליאל המביט מהצד ורואה כיצד המקום שבנה גדל ומשלב אוכלוסיות חדשות, מבקש ללכת ולהתנצל בפני רבי יהושע אשר פגיעותיו בו גרמו להדחתו, כמתואר בסיפור תלמודי ידוע אחר. גמליאל, בן למשפחה עשירה, חוצה את העיר ומגיע לשיכוני העוני בהם מתגורר חברו, ולהפתעתו מגלה שקירות ביתו של האיש העובד איתו זמן רב כל כך, שחורים. הוא מבין שיהושע עובד קשה לפרנסתו בפחם. תגובתו של רבי יהושע לניכור ואי ההיכרות של גמליאל המנהיג למצוקות העם, ראוי שתהדהד לשרים שלנו יום יום לתוך החומה בה גידרו את חצרם: “אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים”

ניר ברוידא הוא ראש רשת הישיבות החילוניות בבינ”ה.