מסע של אהבה דיאלוגית, כנה ושוויונית

 

“אמר רבן שמעון בן גמליאל

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים,

שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.

… ובנות ירושלים יוצאות וחולות (=מחוללות) בכרמים.

ומה היו אומרות, בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך?”

משנה, מסכת תענית, ד’, ח’

 

מתי נחגג בכלל ט”ו באב? מי חגג אותו? המשנה לא מפרטת. בכלל קשה להאמין שנתנו חכמינו ידם לחגיגת פיתוי שכזאת, וכיצד התגנבה לה אל תוך המשנה. שערו בנפשכם: מסיבת החלפת תלבושות עצומה, כל בנות ירושלים משתתפות בה, וכל אחת לובשת את שמלתה של האחרת, בכדי שלא לבייש ברבים את זאת שאין לה שמלה חדשה. הן כובסות את השמלות יחד בשירה, מתלבשות, מתבשמות ומתקשטות, ויוצאות לרקוד בין הכרמים, שמלה מתפתלת אל תוך שמלת חברתה.

איך ידע הבחור המשנאי מי זאת מי, בתוך בליל בגדי הלבן הנעים במחולות, ריחות הבושם, ענפי הכרם? חגיגה תוססת של אהבה. ליבנו מתחנן אל רבן שמעון בן גמליאל: תן לנו עוד משפט, מה קורה עכשיו, ספר לנו כיצד מתממשת התשוקה. אבל הוא מתעשת, חוזר אל עצמו, וממשיך ברצף פתגמי חוכמה. מעורר את יצרנו – ומשאיר אותו עומד, בלתי מסופק, נותר לנו רק דמיוננו הסוער בשביל להשלים את התמונה.

העולם המשנאי ברור: יש בו מְפָתַה, וּמְפוּתֶה, התפקידים נקבעים מראש, ולאישה נותר מרחב דקיק של תמרון בו היא יכולה לפתות, ובכלל להיות יפה ונחשקת- לפני שתעבור את הגבול ותיחשב כבר לזונה. הרי מי שיחפור בתוך הנימוקים לקביעת ט”ו באב במועדו, יגיע גם אל סיפור פילגש בגבעה, סיפור אונס קבוצתי נורא של אישה שזנתה.

חתונה שוויונית. רינה לבנון עורכת חופה של זוג.
חתונה חילונית ושוויונית. רינה לבנון עורכת חופה של זוג. צילום: רן פרץ.

עולמנו שלנו, אשרינו, הרבה יותר רחב ופתוח. יותר ויותר תפקידים אנחנו פותחים לעצמנו, במאמץ רב של לימוד, הסברה ושינוי תודעה ושפה. במלאכת הפיתוי ובמלאכת החיים, רובנו משתוקקים להיות חופשיים לפסוע לתוך תפקידים שונים, לפתות ולהתפתות, להוביל ולהיות מובלים, לשלוט ולהישלט. אנחנו מרשים לעצמנו להמציא את תפקידינו מחדש ואיתם גם את משמעותו של חג הפיתוי הזה, שיכול בידינו להפוך, אחרי אלפי שנים, להדדי ושוויוני.

כבר בקיץ 1912 כתב אליעזר בן יהודה בעיתונו, “הצבי”: “זה העם שבורא את חגיו וקובע מועדיו השיב לתחיה יחד עם התחיה הלאומית העברית גם החג הלאומי הנחמד ט”ו באב מימים קדמונים ויש לחשב כי יצעד חג זה קדימה ויתפתח יתר ויתר ויקבל סוף סוף חותמו המיוחד ויהיה חביב על העם כמו לפנים”. הרי לנו חותם מיוחד לט”ו באב, ועלינו לברוא אותו יחד: מסע של אהבה דיאלוגית, כנה ושוויונית.

עשרות הזוגות שאני מלווה אל החופה מספרים לי סיפורים נפלאים של פיתוי ואהבה, ולעולם אין הסיפור חוזר על עצמו: מי הזמינה את מי, מי כתבה לו הודעה ראשונה, מי היה הראשון לומר לה מילה, לבשל לה ארוחה. בטקס שאנו בונים יחדיו הם מקדשים זה את זו- וזו את זה, ואומרים שניהם יחד מילים של אהבה. את הכתובה המסורתית, שעם כל יופייה, אינה אלא חוזה העברת בעלות על האישה, הנחתם ונסגר בלעדיה, בין אביה לבין בעלה, הם מחליפים בחוזה אמיתי וכנה בו הם מנסחים יחד את החזון לחייהם המשותפים, באומץ ובתקווה.

ובכל זאת, דרכנו עוד ארוכה.

כשהם כותבים בכתובה: “נפרנס את ביתנו במשותף” אני כל פעם מחדש מתרגשת, וכמעט מוחה דמעה, וגם חושבת ביני לביני על היום שאחרי, בעוד כמה שנים. כיצד יעברו יחד את חופשות הלידה? את מחלות הילדים? את פערי השכר?  כשיש ילד/ה חולה בבית, ומישהו צריך להישאר שם, אז מי נשאר- או נשארת? מי קם כשתינוק בוכה – ומי שומע אותו? ומי עסוקה כל כך בשיחה, שפשוט לא שמה לב? לא שמעה?

כמעט מצחיק בתוך השאלות האלו לשחק במשחקים של זכר ונקבה.

ואיך שומרים בתוך כל המערבולת הזאת על הפיתוי והתשוקה?

איך מסכימים להשתנות, לחיות חשופים לצד אדם אחר, להגדיר את החוקים והתפקידים בכל פעם מחדש, בלי לוותר על האומץ ועל התקווה?

זהו המסע האמיתי. מסע של אהבה.

ט”ו באב שמח.

 

המאמר מוקדש באהבה לכל הזוגות שחיתנתי בשנים האחרונות

רינה לבנון היא מנהלת מחלקת החינוך בבינ״ה ועורכת טקסים מטעם הויה – טקס ישראלי.