ארץ אחרת

אחד המאפיינים המובהקים של התרבות שלנו היהודית, ציביליזציה רבת פנים וסתירות הקשה כל כך לאפיון, הוא הלימוד - לימוד לשמה, מקום הלימוד, הסקרנות, התאווה, היצירה, העמקות, ההתעלות וההתמכרות – סם חיים.זוהי גם אולי ה"נקודה הפנימית" שמאפשרת את החיוניות, הגמישות היצירה וההישרדות של עמך ישראל.
זהו גם המאפיין הבולט (נוסף על החוטם המעוקל) שמזהה אותנו בעיני אומות העולם.
בילדותי בקיבוץ אהבתי את חליבות הלילה עם הותיקים. אנשי עמל במגפיים שהיו אנשי ספר. חלוצים כופרים שהיו מתגודדים סביב המוסף הספרותי של "דבר" ומנתחים את הביקורות הספרותיות בעירנות בדקויות וידענות של תלמידי חכמים.
נושאי הדגל של הציונות העובדת. אנשי העלייה השנייה והשלישית. רבים מהם היו כופרים בעיקר. חילונים להכעיס שבעטו ביודעין בתושב"ע ורמסו בצורה מודעת את עולם המסורת שממנו באו. אך הם היו תלמידי חכמים מבית. עלית תרבותית שהוסיפה על עולם התורה שרכשו בחדר ובישיבה,
את הספרות האירופית ואת החידושים האחרונים של זמנם בפילוסופיה, חינוך ופסיכולוגיה.
ברנר, ברל, רחל, לאה גולדברג, עגנון, ביאליק טשרנחובסקי ועוד רבים וטובים שילבו ביצירתם העברית המתחדשת את מיטב אוצרות הרוח של זמנם והשתתפו בבניין חברה ששאפה להתחדשות רוחנית, יחד עם חלומות על "חברת מופת" עובדת.
המודל הזה שהתקיים בהצלחה מסוימת, בחלקים שונים בחברה היישובית. הלך ונסוג בפני המשימות שעמדו בפני היישוב והמדינה שבדרך. הבניין הפיזי של המדינה. קליטת מאות אלפי עולים. העיסוק הביטחוני והממלכתיות הבן גוריונית דחקו מסדר היום את מפעל ההתחדשות התרבותי הגדול.
הרוח נסוגה בפני החומר.
המרד הגדול של דור החלוצים יצר את האתוס ההתיישבותי ודמות ה"צבר" נושא המחרשה והנשק.
דמות התלמיד החכם. מסורת אהבת הספר. הזרימה האינטואיטיבית של "והגדת לבנך" מהלך שיצרו דורות של בתי אב וקהילות נקטע באחת
אכן הטקסט נלמד על ה"סדר" ללא חלוקה לדיספלינות , ללא ניכור של מדידות ומבחנים. התלמוד מחובר לאורח חייו של הלומד. הוא רואה עצמו חוליה בשלשלת המסירה. מה הבעיה?
הבעיה שלי כיהודי היא ש"עולם הישיבות" איננו חלק מן ההוויה הישראלית הכללית. אין בו נשים. אין בו תפיסה פלורליסטית. חסרה בו ביקורת וספקנות. אין ניסיון כן לפתוח את הדיון בסוגיות אקטואליות שעל סדר היום הישראלי והקושי הרב ביותר הוא שאין בו חידוש. וכבר מצינו שאין בית מדרש שאין בו חידוש. והכוונה כאן איננה ל"חידוש" שעניינו פלפול מחוכם בסוגיה הקשורה בדיני טומאה וטהרה בפרשת פרה אדומה. לעולם הישיבות אין בשורה עבור החברה הישראלית. אין הוא דן דיון אמיתי ואמיץ במעמד האישה. הוא לא עוסק בסוגיות חברתיות בוערות שעל סדר היום. במקום להפוך לעמוד האש המוביל את המחנה הוא עולם סגור ומתבדל של ציבור מוגדר ומסתגר מן החברה הישראלית. במקום לחדש בתורה לעקור הרים ולייצר הלכה ואגדה כפי שיצרו חכמינו ז"ל, עולם הישיבות האורתודוכסיות הישראלי עסוק בבניית חומות, בעסוק למדני של דקדוקי עניות, ובתמרוני הישרדות פוליטיים של חברה קולקטיבית חמושה שהמוטו שלה "חדש אסור מן התורה".
הדברים בוטים וקשים. מן הסתם מכללים ופוגעים. אך זוהי התרשמותי הצנועה ממציאות הלימוד באקדמיה מזה, ובעולם הישיבות מזה.
דרוש לנו לימוד אחר.
אנו חייבים "לשקם" את מקום הלימוד בתרבות היהודית המתחדשת כאן!
דרוש לנו לימוד כחוויות חיים. לימוד של קהילה. לימוד הנובע מרצון להתעלות ומאהבת ספר. למוד של נשים וגברים היוצרים חיבור בין עולם הרוח, הערך והמוסר עם אורח החיים הישראלי ועולם המעשה בבחינת - "נאה דורש ונאה מקיים". לימוד הלש באוצרות הרוח של תרבות עמו, דוחה ומקרב מבקר ומתאים. יוצר ומחדש הלכה ואגדה.
מתוך הלימוד תתרווח השפה תתעשר הזהות ותעמיק הערבות ההדדית.
אולי תשמע לחישה ויתחיל ברבות הימים להיכתב כאן התלמוד התל אביבי.
תלמוד אינטראקטיבי שיתגבש און – ליין באינטרנט.
תלמוד שיפיח רוח חיים ב"כשרות" בנוסח ה"תו החברתי" של מעגלי צדק.
תלמוד שינסח תובנות חדשות על חיי קהילה בכרך אורבאני במציאות פוסט מודרנית.
תלמוד שייכתב ויידרש על ידי נשים וגם גברים. 
תלמוד שייתן ביטוי לשכבות העממיות בחברה ויאפשר לימוד דמוקרטי ופתוח.
תלמוד שיתמודד באומץ עם מציאות של גר החי בתוכנו. לא "גר צדק" ולא "גרים כספחת". גרים כתושבים ואזרחים שווי זכויות בחברה דמוקרטית הומניסטית.
תלמוד אקולוגי
תלמוד רודף שלום.
לו יהי.