ישיבה חילונית - הילכו שנים יחדיו?

[המאמר פורסם לראשונה בגיליון הראשון של "שבכתב - מאסף בינה" שעסק בנושא "שמות", ובמקביל פורסם בתרגום לאיטלקית בכתב העת "קשת" היוצא באיטליה ועוסק ביהדות כתרבות. חלקים ממאמר זה פורסמו בעבר במקור ראשון ובמעריב וקובצו כאן יחדיו למאמר רחב יותר].
 
לתת שם
לכל מוסד יש שם שנתנו לו מייסדיו ונתנה לו כמיהתם. כשמקימים מוסד חדש יש לתת לו שם שילווה את דרכו ויציג אותו בפני הציבור. שם טוב מובן פנימית לאנשים שהינם חלק מהכמיהה, וחיצונית, לציבור הרחב או, לפחות, לקהל היעד של המוסד. שם מצוין יהיה קצר ועם זאת יחזיק בתוכו את מהות המקום. כשסיפרה לי טל שקד שהוחלט לכנות את המוסד שהיא עמלה על הקמתו בשם "ישיבה חילונית", חשתי שיש כאן דיוק מופלא: "ישיבה" - שם הנושא עימו מטענים של מאות שנים וכל כולו סמל ללימוד תורה מעמיק, לחדשנות ולפלפול, לחברותא ומחלוקת. "חילונית" - שם הנושא עימו את המהפכה החשובה ביותר שעברה על האנושות בכלל ועל העם היהודי בפרט בעת החדשה, המעורר מיד אסוציאציות הקשורות בריבונות האדם ובערכי כבוד האדם, המבהיר שלמרות ההמשכיות יש כאן משהו חדש. הכלאה זו נראתה לי כהברקה. במאמר זה אנסה לתאר כמה מיסודות הקול הישיבתי חילוני על מנת להסביר את הטענה שהשם "ישיבה חילונית" אינו אוקסימורון אלא ביטוי מדויק של מציאות וכמיהה גם יחד.
 
קול חילוני בשיח דתי
ניתן היה לצפות שהשיחה על זהות יהודית בישראל תתפוס מקום מרכזי באמצעי התקשורת, במוסדות התרבות ובמערכת החינוך. למרות זאת, הנושא כמעט ומושתק ונראה שחלק גדול מהחברה הישראלית לא רואה צורך וטעם להכיר את יהדותו. היהדות מסומנת כמורשת ששייכת לדתיים ולרבנים, ולפיכך בוגרי 12 שנות לימוד בתיכונים חילוניים בארץ יודעים עליה מעט מאוד.
הישיבה החילונית מבקשת להציב אלטרנטיבה יהודית תרבותית ליהדות הדתית. בשפתו של ארי אלון, איש רוח ואחד המורים בישיבה החילונית, אנו מציגים לציבור אפשרות של יהדות ריבונית ולא יהדות רבנית.
בהתנהלות רבנית עלי לציית לסמכות הקדושה של התורה ושל נציגיה הרבניים. בהתנהלות ריבונית המקורות הללו מהווים השראה לפרשנות, ליצירה ולמחלוקת. אין מקור סמכות חיצוני שעלי להשתעבד לו ולפיכך עלי לברוא את חוקַי שלי; בקריאה רבנית, הסמל הגדול של התורה הוא אברהם המוכן לעקוד את בנו יחידו ללא כל ויכוח. בקריאה ריבונית, הסמל הגדול הוא דווקא אברהם שבפרשת סדום מעז להגיד לאלוהים "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (בראשית פרק י"ח, פסוק כ"ה). בחברה רבנית יש אליטה גברית הקובעת את הקודים התרבותיים עבור כולם. בחברה ריבונית כל אחת ואחד לוקחים חלק בקביעת הנורמות, והדרת נשים מקביעת אורחות חיים ציבוריים נחשבת פסולה ומסוכנת.
ארי אלון כותב בספרו עלמא די: "אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון בעולמו, ואין הוא ריבון בעולמם של אחרים. אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב. הרב עושה לו אלוהים" (ארי אלון, עלמא די, עמ' כח). יש להדגיש: אין דומה ההולך אל הרב לשאול שאלה בדיני כשרות או נידה להולך לרב כדי לקבל ברכה, להחליט מה יהיה השם של בנו או לשאול כיצד להצביע בקלפי. ההולך אל הרב למטרות אלו מוותר על ריבונותו כאדם ולמעשה מכריע כי נציגיו של האל עלי אדמות, אדמו"רים ורבנים מסוימים, יכתיבו לו את אורחות חייו ויוסיפו קמע קטן למען תשרה אצלו הברכה.
השפה הריבונית-חילונית מהווה לטעמי אלטרנטיבה לשפה המיסטית.
 
השפה המיסטית
גרעינה של המיסטיקה מצוי באמונה ההרסנית והמסוכנת שהאדם מסוגל לגלות את רצון האל. לאמונות שהאדם יכול להיות בקשר בלתי אמצעי עם האל, ושישנה מגמה של תיקון להיסטוריה (ויש מי שיסיקו שדרך ההתבוננות בהיסטוריה יכול האדם לפענח את מגמת האלוהות), יש מספר השלכות כמעט הכרחיות. השלכה ראשונה היא רידודו של האדם. היצור האנושי עובר רדוקציה מישות מכוננת חוקים ומציאות, יוזמת, מקורית ובעלת יכולת יצירה עמוקה, מאנושיות ששיאה בחירות מקסימלית, ליצור ששיא גדולתו נמצא דווקא בהיותו פסיבי לחלוטין - צינור אשר דבר האל עובר לעולם באמצעותו. הנבואה בפרשנות מיסטית זו היא, למעשה, רידודו המוחלט של האדם הריבוני, ההופך ליצור המבקש למזער את עצמו, את רצונותיו, את חשקיו, את הכרעותיו המוסריות ואת עולם האמונות והדעות שלו כדי לבטא בישותו את דברו של האחר – האל. האדם הריבוני, המצוי גם בספרות חז"ל, הוא זה המסרב בכל תוקף לנבואה כזו, וגם כאשר היא, לכאורה, נגלית לעיניו באותות ובמופתים, הוא מכריע: "לא בשמיים היא".
השלכה נוספת של מיסטיקה זו היא האמונה שמעשיי הם רצון האל ולכן אסור שדבר יעמוד בדרכם. כאשר אני מבטא את האמת האולטימטיבית שכל כולה גילוי רצון האל ומתן כתף תומכת להיסטוריה במגמת התיקון הגאולית שלה, הרי שכל החולק עליי ומבקש לממש את רצונותיו, נלחם למעשה ברצון האל ובמגמת ההיסטוריה ולא בי. הרב קוק כותב: "התנועה הלאומית המקושרת לבנין האומה בארץ ישראל היא תנועה אלוקית גלויהוקדוש ישראל בראה" ("ארץ חפץ", עמ' מז). ובמקום אחר הוא מוסיף: "לזה אנחנו עורגים, כל מעשינו לשם כך מכוונים הם, לגלות את האלוהות שברצון האדם" (אורות הקודש, עמ' תקפג). אין פלא שלא היה כרב קוק בהשפעתו על המפעל המיסטי-גאולי בארץ ישראל ועל שימת הקשר אל-אדם במרכז ההוויה. יסודו של השבר הנורא, שפקד את הציונות הדתית בישראל בביצוע תוכנית ההתנתקות, באמונה מיסטית זו, אך לדבר יש השפעות רבות מעבר לכך: הראה לי אדם המאמין שהוא מבטא את רצון האל ואראה לך אדם ללא מעצורים.
השלכה אחרונה שאציין לאחיזה באמונות מיסטיות אלו היא החיים באשליה בועתית. כאשר שפתי הדתית היא מיסטית הרי שסכנת הניו אייג' אורבת לי בכל פינה. העולם הרוחני הבנוי מקשר בלתי אמצעי עם ישות אלוהית הוא עולם מפונטז. לא מדובר בחזונו של כל הוגה רעיון גדול ומשמעותי, אלא בפנטזייה, בבחינת חוסר קשר עם מציאות ההווה. אני חי במציאות שבה דבר האל לא נשמע, ימים לא נבקעים ונהרות לא הופכים לדם בנגיעת מטה, אך אני מדמיין שאני חי במציאות נבואית שיש בה קשר ישיר בין אל לאדם ואני מעניק לאותו אל את התכונות, הרצונות והמעשים שאני רוצה. זהו האלוהים האישי שלי, החי בליבי, אלוהי הפוסט-מודרנה. החיים ללא קשר למציאות יכולים להתדרדר עד לכדי כתות הזויות ומחלות נפש, אך בגרסתם הרכה יותר אלו חיי המיסטיקן הדתי. בזאת אינני מכנה את האנשים האוחזים בשפה מיסטית כחולי נפש נטולי קשר למציאות, אלא רק מצביע על הפוטנציאל הבעייתי הטמון בשפה זו.
 
המחפשים הרליגיוזים והתחדשות יהודית
לעיתים אני עומד משתאה מול תופעת החיפוש הלא נגמר אחר אלוהים. נוצרים ומוסלמים, אנשי דתות המזרח ויהודים, אנשי הלכה ושאינם אנשי הלכה, דתיים וחילוניים, מיסטיקנים ורציונליסטים, אנשים השמים את אלוהיהם במרכז ואלו השמים אותם בסוגריים, כולם מחפשים כל דרך אפשרית להחיות את מושג האלוהים שהוצא להורג ע"י ניטשה והאקזיסטנציאליסטים. יוסף חיים ברנר כינה זאת "המחפשים הרליגיוזים", אלו אשר "במאמריהם דנים הם על המסתורין הדתיים והגעגועים המוסריים והמרידה בשכל ובעולם על מנת לשוב ולקבל פני היושב בסתר עליון". ברנר מתקשה להבין מדוע מתעקשים כל אותם אנשי רוח להיאחז מחוץ לגבולות האפשר ולדון במסתורין שלמעשה לא ניתן להגיד עליו דבר. בלשון קשה ולא מתפשרת הוא כותב: "איני מבין, היאך באים אנשים, המתאמרים לנאורים, ואינם מתביישים להשליך לתוך הלוע הנורא הפתוח פתותי דברים לא מעלים ולא מורידים, דברים שבשום אופן לא ירככו כלום, לא יחממו כלום ולא יגלו כלום, על-דבר איזו פיקציה – פיקציה בכל המובנים – שהם מחפשים אחריה ומתגעגעים אליה ומוצאים אותה, על-דבר איזו פיקציה דמתקריא אלוהות" (יוסף חיים ברנר, "רגשים והרהורים").
אין כאן המקום לנסות ולפענח את החיפוש הלא נגמר אחר אלוהים שמלווה את ההיסטוריה האנושית מראשית ימיה בעוצמה כה רבה. נושא זה צריך לכלכל עבודות רבות בתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, וחייב אני לנקוט מידה של ענווה ולהגיד שמול תופעה כל כך כבירה יתכן שקוצר ההבנה הוא שלי. למרות זאת, מבקש אני להצביע על תופעה מדאיגה הקשורה בחיפוש זה, והיא השתלטות החיפוש הרליגיוזי על השיח של היהדות המתחדשת בישראל. מאמצים וכספים רבים מושקעים בעשרות השנים האחרונות, וודאי בעשור האחרון, בניסיון לחדש את היהדות בישראל. דומה שכל זרמי היהדות חווים משבר קשה, שיש הטוענים שהוא אולי משברה האחרון של היהדות, המשבר שיחסלה. היהדות החרדית מנותקת כמעט לחלוטין מאושיות העולם המודרני ומסתגרת ככת בפני עצמה; היהדות האורתודוכסית-מודרנית, המיוצגת בישראל בעיקר על ידי הציונות הדתית על גווניה השונים, חווה משבר תיאולוגי עמוק כאשר תורתו הגאולית של הרב צבי יהודה נשברת מול עיניה, נשים מסרבות להמשיך להיכנע לתכתיבי ההלכה, אחוז ניכר מבניה ובנותיה בוחר לפרוק עול תורה ומצוות ושיתוף הפעולה שלהם עם זרמים שונים בחברה הישראלית הולך ונשחק עד דק; זרמי היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית לא מצליחים לטעת שורשים במדינה, שבה כל הקשור בדת היהודית מצוי תחת מונופול אורתודוקסי; היהדות החילונית נשמעת כאוקסימורון ונדמה שבוגרי מערכת החינוך הממלכתית בישראל מנוכרים לחלוטין לכל סוג של זהות יהודית ולכל סוג של חיבור עומק לרבדי התרבות העברית לדורותיה. הבורות בכל הקשור ליהדות בקרב הנוער בישראל מבישה ומתסכלת ומעמידה סימן שאלה סביב עצם היכולת לחדש זהות יהודית בקרב דור זה.
משבר בין-זרמי זה יוצר תהליכים מרתקים בחברה היהודית-ישראלית ואחד מסממניו הוא הניסיון הגובר והולך לחזור אל ארון הספרים היהודי באמצעות בתי מדרש ומכללות, המתמקדים בלימוד משותף לדתיים וחילוניים. כפטריות אחרי הגשם צצו להם אלול, עלמא, בינה, מיתר, קולות, בית אב, תהודה, המדרשה באורנים, קהילות חילוניות המקיימות טקסי תפילה כניגון הלב ובית תפילה ישראלי, ארגון גג בשם פנים ועוד. הבעייתיות, שעליה מבקש אני להצביע כאן, היא הרליגיוזיות שנמצאת במרכזם של רוב הארגונים והתוכניות הללו. המשמעות העמוקה של העמדת החיפוש אחר האל והשפה המיסטית במרכז ההתחדשות היהודית בישראל, מעבר לסכנות שעליהן כתבתי, היא בכך שבתי המדרש הללו לא יוצרים אלטרנטיבה חילונית משמעותית הרואה ביהדות תרבות ולא דת.
 
ביאליק והוגים חילוניים אחרים
ביאליק היה אחד מגדולי היהודים הריבוניים. הוא האמין ברציפות תרבותית שיש בה תנועה מתמדת בין שימור לחידוש, תרבות השואבת מעברה ויוצרת את עתידה. היסודות ההכרחיים בבניה תרבותית זו של העם היהודי, להבנתי את ביאליק, הם החייאת העברית, לימוד של עיקרי ארון הספרים היהודי ויצירה מתוכו, שמירת ייחודה של השבת, טקסי החג וכינונה של הלכה חדשה. "לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו" (מתוך: ח"נ ביאליק, "הספר העברי"). יחד עם זאת, כבר לא ניתן להקיף את כל עושרו של הארון הזה ויש צורך להבחין בין ספרות רבת משקל סגולי, המהווה את יסודות הארון, לשאר חלקיו. לצורך כך רצה ביאליק לכנס את פניני התרבות העברית מכל תקופה וליצור מעין קאנון, שאותו יוכלו ללמד בבית הספר העברי, והוא יהווה שפה תרבותית משותפת. אך לא די בכינוס: את היצירות המכונסות יש "להעביר דרך ההרגשה והמחשבה של כל חיינו בזמן הזה, לפי דרישות המדע של זמננו, לפי כל המלאי שממלא אותנו, להעביר את כל הרכוש הזה לתוך חיינו, כדי להחיותו, כדי להוציא מתוכו לחלוחית חדשה לשם המשך הקיום" (מובא אצל שי זרחי, ארץ אחרת 47).
בראשית המאה ה-20 התנהלו ויכוחים עזים בתוך היהדות הריבונית לגבי דרך השימור והחידוש בה יש לנקוט. אחד העם רצה תרבות הרואה במוסר הלאומי היהודי מקור סמכות ומכפיפה את עצמה אליו. ביאליק חשב על כינוס תרבותי ועל הלכה חדשה שלפיה תתנהל הציבוריות בישראל. ברדיצ'בסקי כעס על הדברים האלו והטיף לחירות ריבונית מוחלטת ול"הפיכת הקערה על פיה, כלומר – שינוי הערכים שהיו לחיינו עד עתה לקו ולמשקולת. האדם החי קודם לנחלת אבותיו" (מתוך "נתיבות"). ברנר דיבר בחריפות כנגד כל גילוי של דתיות. לטעמו, היהדות היא פשוט מה שעושים היהודים בכל דור: "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכל את היהודים תחילה – סוף היהדות לבוא" (מתוך: כתבים, כרך ד). את מאמרו המרגש "על חזיון השמד" סיים ברנר כך: "אנחנו המעטים, בני העם היהודים, החי, נהיה חזקים מצוּר, עובדים ויוצרים עד כמה שאפשר, נרבה את עבודת עמנו ואת נכסיו החמריים והרוחניים. אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת".
 
חילוני, דתי והרצף שביניהם
חשוב מאוד שיתקיים דיאלוג משמעותי בין השפות הדתיות והחילוניות. זהות שאינה נפגשת בזהויות אחרות ואינה מבקשת להבין אותן, להתמודד עימן ולהיות מושפעת מהן, מסתכנת ברדידות וקיבעון ואף בקיצוניות מיותרת. ג'ון סטיוארט מיל מפרט בספר המופת שלו "על החירות" נימוקים שונים לטענה שאושרה הרוחני של האנושות מצריך מפגש דיאלוגי בין דעות ואמונות שונות. אחד מהם הוא ש"גם תהא הדעה המושתקת בלתי נכונה, אפשר בכל זאת שיימצא בה חלק מן האמת, וזהו למעשה חיזיון רגיל מאוד. ומאחר שהאמת בשלמותה נמצאת רק לעיתים רחוקות, או אולי אף פעם לא אחת... יוצא לנו שאין שום תקווה שיושלם מה שחסר בה אלא אך ורק מתוך התנגשותה בדעות מתנגדות" (על החירות, עמ' 90-91). התנגשות הדעות מובילה למורכבות רבה יותר ולהתקרבות אל מקום אמיתי יותר ושלם יותר. מעבר לכך, מורכבות זו מונעת הקצנה וחוסר יציבות חברתית. במדעי החברה נהוג לכנות זאת, בעקבות סיימור ליפסט, לחצים מצטברים מול לחצים מצטלבים. כאשר אדם שומע שוב ושוב את אותן הדעות המשלימות בעקביות זו את זו ולעולם לא מתנגשות, הרי שנוצר עליו לחץ מצטבר להקצין למקום שלא רואה כלל את הזולת, צרכיו ורצונותיו. מעבר לרידוד התרבותי הכרוך בכך, הדבר מסוכן ליציבותה של החברה. לעומת זאת, ההיחשפות לעולמות תוכן וזהות שונים יוצרת הצטלבות של לחצים שונים המביאים את האדם לחשיבה מורכבת יותר ובדרך כלל גם מתונה יותר, וכך מושגת יציבות חברתית של ויכוחים עזים שניתן ללמוד לחיות עימם ולא לנסות להכריע בהם באמצעות כוח הזרוע. ליפסט מראה שלחצים מצטלבים חשובים ביותר במבנה של חברה דמוקרטית יציבה (ראה: האדם המדיני, עמ' 97 – 118).
דיאלוג חשוב זה בין עולמות זהות שונים יכול להתקיים רק אם נדע לשמור על עצם הזהויות השונות ולא ננסה לטשטש אותן ולהעלימן באבק של אחדות מדומה. בבתי מדרשות פלורליסטים מדברים רבות על כך שהתארים חילוני ודתי אינם רלבנטיים, שהכל נמצא על גבי ציר שבו אין חילוניים אמיתיים (בניגוד לדתיים), ובכלל האבחנה הזו הינה "פלגנית והרסנית". הטענה המרכזית היא שבהפרדה בין חילוני לדתי מצוי שורש פשטני של חוסר מורכבות וסכנה של חציצה בין אנשים, המובילה לשנאה והרס. אני סבור שדווקא אי ההסכמה להבחין בין חילוני לדתי הוא זה אשר לא מאפשר לקיים שיח משמעותי יותר, אולי אפילו דיאלוגי,במונחי לוינס ובובר, בין אנשים שונים האוחזים בזהויות שונות בחברה הישראלית. אומנם, כל הבחנה דיכוטומית היא פשטנית מדי ומכילה בתוכה עוד הבחנות רבות, אבל ההבחנה בין דתי לחילוני בנוגע ליהדות היא עדיין בסיס חשוב לראשיתו של שיח.
מי שרוצה לקיים כור היתוך יהודי בישראל צריך לכבד את הזהויות היהודיות השונות. מי שמבקש להקים בתי מדרש פלורליסטים, שבהם לומדים יחדיו חילוניים ודתיים, צריך לעשות זאת מתוך שיתוף מלא בין הזרמים, תוך חידוד ההבדלים והזהויות השונות ולא ע"י טשטושם. אינני טוען שחומה ניצבת בין הגדרת זהות דתית לחילונית וודאי שאצל אנשים רבים יש תנועה בין מאפיינים חילוניים בזהותם למאפיינים דתיים. אף אינני טוען שהמילים הללו, דתי וחילוני, חשובות במיוחד. יחד עם זאת, אני סבור שהגיע הזמן שנתבגר מהפחד להכיר בהבדלים ונלמד לברך עליהם. אסור שהבדלים אלו יאיימו עלינו. ההפך הוא הנכון – חוסר הבדלים הוא דבר מאיים מאוד המוליד סיסמאות, קיבעון, חוסר חשיבה, קיצוניות וכד'. יש חילוניים ודתיים, יש ביניהם מחלוקות עומק באשר ליהדות ולהלכה ובאשר לסמכותם של כתבי הקודש, והם כאן בכדי להישאר. זו נקודת המוצא ההכרחית לכל שיח זהות משמעותי במדינת העם היהודי, ואולי בעם היהודי כולו.
 
אחריות חילונית
על כתפי העם היהודי מוטלת כיום אחריות כבדה לפתח את הזהות היהודית-חילונית. זוהי שעת משבר זהותית ועיקר המשבר מצוי דווקא בכך שרוב העם, באופן פרדוכסלי, אינו חש בו. אינני מצר על קיומו של משבר, שהרי בכל משבר שכזה טמון סיכוי גדול ומצויה לידה חדשה. בתורה ובמשנה המילה "משבר" משמשת גם לתאר את הכיסא עליו מושיבים את היולדת בשעת לידתה (עיין מסכת נדה, בבא קמא ועוד). כמה נפלא תיאור זה לענייננו: הלידה מסמלת מחד גיסא המשכיות בין דורית ומאידך גיסא חיים חדשים. שעת הלידה כרוכה בכאב רב ובקשיים עצומים, אך אנו מקבלים כאב זה באהבה מתוך האפשרות ליצירת חיים חדשים והמשכיים. כזה הוא גם המשבר הפוקד את עולם הזהויות היהודי בכלל ואת הזהות היהודית-חילונית בפרט. החילוני היהודי מוצא עצמו בואקום תרבותי ונאחז בתרבות ישראלית בת כמה עשרות שנים בניסיון למלא את החלל. ניסיון זה עלול לקרוס, מאחר ותרבות זקוקה לשורשים עמוקים יותר מיצירת אינסטנט שכזו. זוהי אחריותו של הציבור החילוני למצוא את הדרך לתרגם את היהדות לחילוניות, לשאוב כמה שניתן מתרבות בת אלפי שנים ולנסות לשלבה בעולם הומניסטי-מודרני. לא פשוט כלל לגשת למלאכת התרגום של כתבי הקודש ושלל היצירה היהודית לשפה לאומית, שתוכל להוות מרכיב זהות מרכזי בחייו של יהודי חילוני, וקשה שבעתיים לגשת למלאכת תרגום הריטואלים היהודיים לחילוניות. יחד עם זאת, השלכת היצירה היהודית הענפה לפח הזבל של ההיסטוריה אינה עולה על דעתי. ירון לונדון המשיל את הדבר לאדם שמטמון גדול נמצא מעבר לסף דלתו והוא אינו טורח לעבור את הסף ולקחתו. עלינו לעבור את הסף. הבה נודה על האמת - קריאה מחדש בכתבי הקודש תוך סירוס היסוד הדתי שבהם אינה קריאה פרשנית אותנטית. כתבי הקודש נכתבו מתוך מוטיבציה וכוונה דתית ומהותם ביחס אדם-אל וביחס אדם-אדם אל מול האל. קריאה חילונית המבקשת להוציא את האל מהמשוואה היא למעשה פרשנות יצירתית המבקשת לברוא תרבות יהודית חילונית חדשה שתהווה בסיס לעם יהודי מתחדש. אכן - עת לברוא.
 
הישיבה החילונית של בינה
לא אוכל לשרטט כאן פרוגרמה משמעותית להתמודדות עם בריאה חדשה זו. אסתפק ברמז שתוכנית מעין זו תכלול רפורמה משמעותית בלימודי יהדות במערכת החינוך הממלכתית, הפרדה בין דת למדינה והכרה ביהדות כלאום, בניית מוסדות קהילתיים ברוח התרבות העברית, יצירת אומנות השואבת השראה מן העומק התרבותי היהודי והיצירה ההומניסטית הכללית גם יחד, וכן הלאה. ללימוד תורה חילוני יש תפקיד מרכזי ביותר בתוכנית זו. נקודת המוצא ללימודי היהדות בקרב ציבור חילוני לא יכולה להיות לימוד משותף לדתיים ולחילוניים. ראוי שהצעד הראשון בכניסה לעולמות התוכן היהודיים יתקיים בשיח פנים-חילוני.
זהו הסיפור של הישיבה החילונית בתל אביב. הישיבה מהווה מרכז רוח ותרבות ליהדות החילונית בארץ, ובחלק ממסלולי הלימוד שבה מצמיחים תלמידי חכמים חילוניים שרוצים לקחת אחריות על התרבות שלהם והחברה שלהם. הלומדים בישיבה לוקחים חלק בפעילות חברתית בשכונות דרום תל אביב ויפו, מתוך אמונה שיהדות חילונית צריכה לשים במרכז הווייתה את האחריות החברתית והרדיפה אחר הצדק. בישיבה לומדים מעל 150 תלמידים בשנה, מתוכם כ 55 במסלול ה"מכינה" לבוגרי תיכון. זוהי התוכנית שאני זוכה לעמוד בראשה. מדובר במסלול של פנימייה, המשלב חיי שיתוף קבוצתיים, לימוד והתנדבות מבוקר עד לילה.
לסיכום אומר: ניתן וצריך ליצור לימוד אשר לוקח ברצינות הן את חילוניותו והן את יהדותו. אינני יכול לחשוב על שם קולע יותר בפשטותו למוסד הלוקח על עצמו משימה זו מאשר "ישיבה חילונית". בשם זה גלום לימוד רציני ומחויב שאינו מפחד לכונן יהדות שבה אלוהים אינו גורם משמעותי וריבונותו של האדם ניצבת במרכז. זוהי יהדות המשלבת תורה, משנה וגמרא עם שפינוזה, פרום וביאליק, יהדות המשוחחת בצורה עמוקה עם הגות כללית מתקופות שונות ומתרבויות שונות, ונאבקת בניהליזם ובהדוניזם ההולכים ומשתלטים על החברה החילונית בישראל. יהדות ריבונית ואוטונומית. במקום להתעלם או להשקיע נפשנו בחקר הקשר המעשי עם הנעלם שבהוויה, צריכים אנו לעסוק בקשר המעשי שלנו עם תרבות עברית רבת שנים הזועקת לשחרור מכבלי הדת אל עבר שיח חילוני-יהודי חדש.