מאבק האוהלים כמאבק נגד עבודה זרה

[בעקבות שיעור שהעברתי בתשעה באב במאהל בשדרות רוטשילד]

מאבק האוהלים מכיל בתוכו שני כיווני מאבק שלעיתים מתחברים אך לעיתים תהום פעורה ביניהם. האחד הוא מאבקם של אנשים המקבלים בתוך תוכם את תרבות החומר, הצריכה והרווח שהשתלטה על החברה הישראלית ונאבקים על כך שהם יוכלו לצרוך יותר בכספם. הם נאבקים על כך שהעובדה שהם משקיעים את רוב מרצם ומחשבותיהם בעבודה תניב עבורם חיים עם יותר נוחות ורווחה. זהו מאבק חשוב למען איכות חיים חומרית טובה יותר.

הנאבקים מן הכיוון השני, אשר אני רואה עצמי כחלק מהם, רוצים אף הם רווחה ורמת חיים חומרית סבירה, אך הם יוצאים כנגד סדרי העדיפויות והערכים השולטים בתרבות שלנו. בשלוש מילים ניתן לכנות את מאבקם- מאבק בעבודה זרה.

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו- עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט עמ' ב). בתשעה באב מקונן עם ישראל על חמישה אירועים מעברו ובהם חורבן הבית הראשון, שכאמור עבודה זרה הייתה מהגורמים המרכזיים שהובילו לנפילתו.  עבודה זרה אינה דבר השייך לתרבויות פרימיטיביות. מהותה של עבודה זרה היא הקדשת חלקים מרכזיים מהווייתי למען דבר כלשהו, בצורה שאינה מכירה דה פקטו בחשיבותם של דברים אחרים, או לכל הפחות מעמידה את שאר הדברים בצילו של אותו הדבר. כדברי פרום: "פעם היו האלילים בעלי חיים, עצים, כוכבים, דמויות אנשים ונשים; כינו אותם 'בעל' או 'עשתורת' והם נודעו באלפי שמות אחרים. כיום הם מתכנים כבוד, דגל, מדינה, אם, משפחה, תהילה, ייצור וצריכה, ועוד שמות רבים אחרים" (והייתם כאלוהים, עמ' 41).

יותר ויותר מתבהר שהרווח והממון הפכו לאליל המודרני של חלקים מרכזיים בחברה הישראלית (והאמריקאית). בעולם העסקי האדם הוא תמיד אמצעי למקסום רווחים והוא נבחן על פי יעילותו בהשגת מטרה זו. תהליכי ייצור הממון לא רואים מול עיניהם אנשים במלוא הווייתם, הם לא רואים חלומות ואכזבות, רגשות אהבה ותחושות תסכול, הם עיוורים למשברי חיים ורגעי שיא – הם רואים רק מזומנים. תחושת הערך העצמי של אנשים רבים נקבעת על פי הצלחתם לקבל משכורת גבוהה. למען משכורת כזו משתעבדים רבים ממעמד הביניים לעבודתם על חשבון יכולתם להשקיע במשפחתם ובעולמם החברתי והתרבותי. אני נמדד ומודד את עצמי על פי מה שיש לי ולא על פי מי שאני. בכל פינה רודפות אותנו הפרסומות המבקשות למקסם רווחים לבעלי ההון, הלוא הם כהני הדת החדשה, דת הממון. הממשלה בוחנת את המשק ואותנו האזרחים רק במונחים של צמיחה, מבלי להכיר ברווחת האדם המבקש לממש את עצמו ולצמוח בהתאם לחלומותיו.

רובנו מקבלים מעשית את הממון והצריכה כחלק מרכזי בחיים, אך נדמה שיותר ויותר מאתנו מסרבים להמשיך לסגוד להם כאלילים. אנחנו מרגישים שמשהו כאן לא בסדר. לא יכול להיות שנקדיש כל פיסת זמן פנויה וכל מחשבה עתידית על חיינו לשאלות של פרנסה. לא יתכן שנעמול למחייתנו ועדיין נאבק לגמור את החודש במקום לחיות ברווחה ולפנות זמן פנימי וחיצוני לצמיחה אישית, הגשמת חלומות ובניית חיים ערכיים. אנו רוצים לעבוד שעות סבירות תמורת שכר המאפשר חיי רווחה טובים. נמאס לנו שהאדם עובד עבור הכלכלה וההון במקום שאלו ישרתו אותו.

עבודה זרה כבר הביאה בעבר לחורבן הבית הלאומי. אי אפשר לגדל דור של ילדי מעמד ביניים שלא מכירים את אבא או את אמא כי הם חוזרים הביתה רק כשהילד כבר ישן. אין זה ראוי לגרום לאנשים לעבוד מבוקר עד ערב במקסום רווחי בעל הון ולא לאפשר להם להתפנות מחוץ לעבודה לדברים אחרים (מעבר לבידור פסיבי וזול הנדרש כדי להירגע מעמל היום). לא ניתן לבנות בית חברתי כאשר שבמקום לראות אנשים רואים רק שקלים ודולרים.

מאבק האוהלים כנגד חורבן הבית דורש מהממשלה לייצר רווחה בלתי מותנית לכל אדם. יש הנאבקים על כך עמוק מתוך תרבות החומר והרווח השלטת, אך אני וחברים רבים נוספים נאבקים על כך על מנת שנוכל להתפנות לעוד דברים בחיים מעבר לרדיפה אחרי ממון. אנו רוצים שינוי חברתי ותרבותי עמוק בסדרי העדיפויות שלנו כחברה. נשאר מאוחדים במאבק אך לא נחדל לנסות ולשכנע את חברינו הצועדים עימנו שאת אליל הממון והרווח צריך לנפץ ולנתץ לפני שהוא יוביל לעוד חורבן בית.

(הכותב הוא ראש מכינת בינה ע"ש אריה לובה אליאב)