על ביאליק

ביאליק מוכר יותר מכל כמשורר הלאומי בשל שירתו יוצאת הדופן באיכותה ובשל הנושאים הלאומיים בהם עסק. יחד עם זאת, ביאליק היה הרבה מעבר למשורר. הוא כתב מסות נפלאות, נאומיו שבע"פ הם פנינה תרבותית חשובה, הוא האספן והמעבד הגדול של ספר האגדה (עם חברו רבניצקי), פרשן משנה, מתרגם, סופר, עורך, יוזם ומוביל פרויקט "עונג שבת", איש רוח ומוביל דרך שהישוב כולו התייעץ איתו ועוד. במילים אחרות, ביאליק היה בנאי תרבות. הוא האמין ברציפות תרבותית שיש בה תנועה מתמדת בין שימור לחידוש, תרבות השואבת מעברה ויוצרת את עתידה. היסודות ההכרחיים בבניה תרבותית זו של העם היהודי, להבנתי את ביאליק, הם החייאת העברית, לימוד של עיקרי ארון הספרים היהודי ויצירה מתוכו, שמירת ייחודה של השבת, טקסי החג וכינונה של הלכה חדשה. ניגע במאמר קצר זה רק בקצה של שניים מיסודות אלו.
"לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כֻּלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו". זניחת ארון הספרים היהודי היא פשע תרבותי, לדברי ביאליק. יחד עם זאת, כבר לא ניתן להקיף את כל עושרו של הארון הזה ויש צורך להבחין בין ספרות רבת משקל סגולי, המהווה את יסודות ארון זה, לשאר חלקיו. לצורך כך הגה ביאליק את חזון הכינוס הספרותי. לדעתו הגיעה העת לכנס יחדיו את פניני התרבות העברית מכל תקופה על מנת ליצור מעין קאנון, שאותו יוכלו ללמד בבית הספר העברי והוא יהווה שפה תרבותית משותפת לבני העם היהודי. זהו פרויקט של חתימה חדשה, המהווה המשך ישיר לשלוש חתימות עבר: חתימת כתבי-הקדש, חתימת המשנה וחתימת התלמוד. ביאליק לא ציפה שינהגו בכינוס חתום זה במידת הקדושה שנהגו במהלך הדורות במקרא ובתלמוד, אך הוא ציפה שכינוס זה יהווה מסד ללימוד ויצירה תרבותית ושכל תלמיד בית ספר בישראל העתידית יהיה בקיא ביסודותיו. כמה רגישות ותבונה טמונים במשפטי הסיום של מאמרו: "מדה תרבותית היא, שיהא עם מטפל וטורח בנחלתו הטבעית, מה שהיא וכמה שהיא, קובע בה סדרים ומוציא ממנה לצרכו ולהנאתו את כל התועלת האפשרית. 'עת לכנס' – זו בת-קולה של השעה, וזהו כל מה שבידינו לפי-שעה לעשות. ואם העם העברי לא יהא נוהג קדושה ב'כנוס' חדש זה – אין רע. אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה. אבל כבוד וחִבה בודאי יהא נוהג בו – ואותם אנו מבקשים לפי שעה. ואל יהי ספר חביב קל בעינינו". ניתן לחוש ולהעריך את חששו של ביאליק שיגיעו ימים בהם יתפזר לו ארון הספרים היהודי, לא יילמד בבתי הספר העבריים, הבורות תחליף את הסקרנות, התרבות תזניח את מקורותיה וכבר לא ינהגו חיבה וכבוד בספר העברי. ימים שאנו "זוכים" לחיות בהם.
עם זאת, ביאליק לא הסתפק בלימוד הספרות. הוא רצה הלכה, דרך חיים. ביאליק יודע שחיי תרבות כרוכים בשפה, בספרות, ביצירה ובאומנות אך מעבר לכך הם קשורים באורחות חיים, בהכרעות משותפות, בבניית רשות רבים בעלת אופי מסוים. במרכז תפיסתו ההלכתית העמיד ביאליק את השבת: "אנו באים לא"י לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד... ולא מצאנו צורה יותר עליונה ויותר עמוקה להתחיל לטוות ממנה את צורות החיים המקוריות מיצירת השבת... ואמנם השבת היא אבן השתיה של כל היהדות, ולא לחנם היא נקראת "אות ברית" בין אלהים ובין בני ישראל; בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים, ואם ב"עשרת הדברות" מקופלת כל התורה הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות... זה הסמל שלנו המלא יופי וחן, שממנו נוכל לשאוב יופי לכל צורות החיים שלנו". הרעיון והיישום של יום שבועי שבו נוהגים בקדושה, יום של מנוחה והתרחבות הנפש, של צדק סוציאלי ושוויון, של תרבות ויצירה, של משפחה וחברות, מהווה לטעמו של ביאליק את היסוד של התרבות העברית ואת מתנתה הגדולה של תרבותנו לשאר התרבויות. בניסיון להחיות את רעיון השבת בארץ ייסד ביאליק את כינוסי "עונג שבת", בהם התכנסו קהילות לקבל את פני השבת בשירה, הקראות ודברי תורה. ביאליק היה פתוח לכך שפרטי הלכות השבת יותאמו וישונו, בייחוד במרחב הפרטי, אך שינוי שורש הרעיון עלול לדעתו למוטט את המפעל הציוני. עד כדי כך.
כאשר גילה ביאליק שחלוצים רבים עובדים בשבת הוא רתח מזעם וכאב. הוא נזף בחלוצים וניסה לשכנע אותם שדווקא הפועלים צריכים להילחם את מלחמת השבת המהווה את ה"סמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם". במכתב תוכחה קשה הוא כותב לחבר קיבוץ גבע: "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה – הרי אין מותר לאדם מן הבהמה... בלי שבת אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות. ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סמן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך". ומה היה כותב ביאליק למראה השבת הישראלית שלנו?
בהספד שנשא ברל כצנלסון לביאליק הוא דיבר על כך שבני דורו עוד לא מסוגלים להעריך את מלוא עומק החשיבות של הדברים הללו שביאליק זיהה ופיתח בצורה כה מעמיקה. הציבור העברי בארץ העריץ את ביאליק אך היה עסוק בהקמת יסודות הבית ולא תכניו, ייבוש ביצות ולא פיתוח תרבות. ברל הבין כבר אז כי "עוד נצפנו לנו ימים. עוד ישבו יהודים רבים-רבים בארץ ומכאובינו התרבותיים לא יתנו להם דמי. ומה שנדון בימינו בזלזול, אם מעבודה קשה ואם מקהות רוח, עוד יהפוך לבאים אחרינו למצוקת-נפש גדולה...והייתה זו מתנת-חסד גדולה מיד הגורל, שדור זה העושה בחומר ובלבנים, ניתן לו ענק-רוח, הרואה את הדברים לא רק לשעתם, לא לדור בלבד, אלא לדורות רבים, דורות לאחור ודורות לפנים".
אנו בני הדור שעליו מוטלת החובה והזכות להחיות את דברי ביאליק ולבנות את תרבותנו. דומני שזה יסוד קיומה של הישיבה החילונית שלנו, אך אם הדבר יצטמצם לתחומם של מכינות ובתי מדרש הרי שהוא עלול להישאר נחלתם של מעטים מדי. משימתנו כבידה. זוהי אחריות שלנו "שבעפר לא יתפלש ארון באין תורה", "שנביא עוד נקים שיוריד לעיני העולם עוד דמעה", ש "בחורבת לבבנו" לא תיפסל המזוזה ושלא ניוותר לבדנו תחת כנפי השכינה.
 
[מאמרים ונאומים מומלצים של ביאליק שניתן למצוא און ליין בפרויקט בן יהודה: הספר העברי, הלכה ואגדה, על גילוי וכיסוי בלשון, שלושת נאומי "על האגדה" ועוד. השורות שהיוו השראה לסוף המאמר לקוחות מהשירים: על סף בית המדרש, לא תמח, בחורבת לבבכם ולבדי].