פרשת במדבר - והזר הקרב יומת

בפרשת במדבר עורכים מפקד לכל שבטי העם למעט שבט לוי, אותו מחליט אלוהים להבדיל משאר העם. לשבט לוי לא תהיה נחלה משלו והוא יפוזר ב 48 ערים ברחבי הארץ שישמשו גם כערי מקלט. שבט זה לא ישרת בצבא ובמקום זה יעבוד וישרת במשכן ובבית המקדש. ומה יקרה אם אדם שאינו משבט לוי ינסה להתקרב למשכן? התשובה לשאלה זו ניתנת שלוש פעמים במהלך הפרשה ובכל פעם באותן מילים קשות: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת!". מילים אלו שולחות אותי לסוגיה מרתקת במסכת שבת בתלמוד הבבלי –
"תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" (שבת, דף ל"א עמוד א'). הגמרא מנגידה בין ענווה וקפדנות ובכך טוענת שיחס קפדני הוא ממילא גם יהיר. כדי להמחיש את הדבר ולהעמיק בו מספרת הגמרא שורה של סיפורים ששלושה מהם עוסקים בנכרים אשר באים לשמאי ולהלל ומבקשים להתגייר. בכל שלושת המקרים יש משהו חצוף ומקומם בבקשות. הנכרי הראשון אומר להם שהוא מבקש שיגיירו אותו על מנת ללמוד את התורה שבכתב מאחר ואין הוא מאמין בתורה שבעל פה. שמאי נוזף בו ומוציאו ואילו הלל מגייר אותו ולאחר מכן ממחיש לו בלימוד שלא ניתן להבין תורה שבכתב ללא פרשנות של תורה שבע"פ. במקרה השני מבקש הנכרי שיגיירו אותו על מנת שילמד את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. שמאי מסלק אותו בדחיפה ("דחפו באמת הבניין שבידו") ואילו הלל מגייר אותו ולאחר מכן אומר לו את המשפט הידוע "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה והשאר פירושה הוא, צא ולמד!".
במקרה השלישי מבקש הנכרי שיגיירו אותו על מנת שישימו אותו כהן גדול והוא יזכה בכבוד ובבגדי ההדר שלובש הכהן. לא די בחוצפתו של הנכרי אשר חושב שהוא יוכל להתגייר ולהפוך לכהן גדול, אלא שאפילו את רצונו זה הוא מנמק בטעמים מכעיסים – הוא רוצה חושן ואפוד. שמאי כמובן מסרב לגיירו ודוחף אותו באמת הבניין שבידו, הלל לעומת זאת אפילו במקרה הזה מגיירו. לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד את הפסוקים והסוגיות הקשורים במעמד הלויים והכהנים. כאשר מגיע הנכרי למילים "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" הוא שואל את הלל: "מקרא זה על מי נאמר?"; הלל משיב לו: "אפילו על דוד מלך ישראל", שהרי הזר האמור הוא כל מי שאינו בן שבט לוי. מבין הגר שאם כך נאמר אפילו על דוד הרי שקל וחומר שהוא, שזה עתה נכנס לעם היהודי, לא ראוי לעסוק במלאכת הקודש ומתוך מקום של הבנה וקבלה מוותר על דרישתו להפוך לכהן גדול ואומר להלל "ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה". לאחר מכן מזדמנים שלושת הגרים הללו למקום אחד ואומרים: "קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".
המספר התלמודי יוצר כאן מהלך ספרותי של אירוניה מבריקה. המילים הקשות "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" משמשות כלי בידי הלל להפוך את הזר (הנכרי) הקרב (המתבקש להתגייר) לחלק מהעם היהודי. הוא ממית את זרותו ולא אותו. הוא מתגבר על מניעי הקרבה הזרים וממיתם. הלל נאבק בזרות ולא בזר עצמו. בפראפרזה על דברים של רב נחמן במקום אחר אדרוש ואגיד: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" – שעוד מעט ואינו זר עוד, שככל שהוא קרב מומתת זרותו ואיננה עוד.
את התקרבותם של זרים מסיבות שונות לעם היהודי קל מאוד להמית. החודש נחשפנו שוב לקלקול הגדול שחל בחלקה של האורתודוכסיה אשר נציגיה הרבניים זנחו את דרכו של הלל. בית הדין הרבני הגדול קבע שיש לפסול את כל הגיורים שעשה הרב חיים דרוקמן, מראשי הרבנים בציונות הדתית וראש מנהל מערך הגיור במשרד ראש הממשלה, החל משנת 1999. בנוסף, קבע בית הדין שאישה שגוירה על ידי הרב דרוקמן לפני 15 שנה אינה יהודיה ושילדיה אינם יהודים. בפסק הדין קבעו הרבנים שניתן לבטל גיור למפרע למי שאינו שומר מצוות. אינני מתיימר להבין בשיקולים ההלכתיים והאחרים שהנחו את בית הדין, אך הרבנים רק לא טוענים שאין להתיר יותר לרב דרוקמן לבצע גיורים, טענה בעייתית בפני עצמה, אלא ממש מתעללים באלו שהתגיירו אצלו בתשע השנים האחרונות ופוגעים בהם פגיעה קשה. בל תטעו - דרוקמן אומנם נקרא לתפקיד זה ע"י אריאל שרון על מנת לזרז את גיורם של כ 300,000 לא יהודים שעלו מברה"מ לישראל, אך הוא על פי טענות שונות הוא כלל וכלל לא הנהיג מערך גיור עניו ופתוח המתפשר על קריטריונים הלכתיים. על פי המצטייר מטענות של עולים רבים מברה"מ, במערך הגיור לא העלו על דעתם הרבנים לגייר אנשים שביקשו להתגייר על מנת ללמוד רק תורה שבכתב, ללמוד את כל התורה על רגל אחת או להפוך לכהן גדול. תהליך הגיור היה מתיש וצמוד בצורה קפדנית לדרישות ההלכה ודרש כתנאי מוקדם לגיור לימודי הלכה אינטנסיביים והתחייבות לשינוי רדיקלי באורחות החיים. היה זה ככל הנראה גיור בשיטת שמאי עם פנים מעט יותר מאירות כלפי המתגייר, אך למרות זאת הוא עדיין לא היה מספיק קפדן וקשוח עבור הרבנים החרדים בבית הדין הגדול. וכיצד הגיב שירות המדינה לעניין זה? בהדחת הרב דרוקמן מתפקידו (בנימוק שבשלושים ביוני הוא יגיע לגיל 75).
אוי, כמה התרחקנו מדרכו הצנועה והמקרבת של הלל. דומני שראוי לנו שנתחיל בשני תהליכים חשובים בעניין זה – האחד חינוכי (וסביר שיוסכם על רוב הקוראות והקוראים) והשני פוליטי (וסביר שיעמוד במחלוקת קשה). התהליך החינוכי הוא זה אשר מחזיר דמויות כהלל לקדמת הבמה ומנסה ליצור תרבות שבה לא כל אחד מנסה לחנך את השני בכל דקה, לא כל אחד משוכנע שהאמת בכיסו, תרבות שיש בה כבוד וענווה כלפי הזולת ודרכיו, תרבות של המתת הזרות ולא הזר. תהליך מעין זה סופו שישפיע גם על תהליכי גיור בישראל. התהליך הפוליטי הנחוץ הוא הפסקת הכפפת חוקי המדינה בתחומים שונים להחלטות של בית הדין הרבני. מדינת ישראל תיתן מקום אוטונומי מכובד לרבנות ולבתי הדין הרבניים אך לא מקום של כפיה. ירצה אדם להינשא במסגרת הרבנות - יעשה זאת והמדינה תכיר בנישואיו. לא ירצה – יוכל להינשא במסלול אזרחי. ירצה אדם להתגייר דרך הרבנות – יעשה זאת והמדינה תכיר בגיורו. לא ירצה – יתגייר במסגרות דתיות אחרות. למעלה מזאת, באם רוצה אדם להצטרף לעם היהודי אך לא לדת היהודית נפתח בפניו דלת כניסה לאומית-חילונית לעמנו. חשוב להדגיש שתהליך מעין זה לא יכפה על הרבנות להכיר באדם כנשוי או כיהודי בניגוד להלכה ואדם שיוכר כיהודי בחוקי המדינה לא מחויב שיוכר כיהודי על ידי הרבנות. באם ירצה יום אחד אותו גר להיעזר בשירותי הרבנות לצורך כלשהו, זכותם המלאה תהיה לדרוש ממנו לעבור תהליך גיור קפדני על פי גישתם, אך מדינת ישראל הריבונית לא תמשיך לנהוג בקפדנות יהירה ויתרה בזר הקרב, תלמד מהלל, ותמית את זרותו ולא את קירבתו.