פרשת שמות: סירוב פקודה

 
בתחילת פרשתנו קם מלך חדש במצרים "אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף". ברשעותו מפחיד פרעה את עמו ואומר להם "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ  פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שמות א, ה-ו). הוא מחליט להעביד בפרך את בני ישראל ומצווה את המיילדות להמית כל בן ה עברי בשעת הלידה. לבסוף הוא מוציא צו לכל עמו: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב). רצח על פי חוק.
המיילדות העבריות, שפרה ופועה, מקבלות הוראה ברורה וחד משמעית להמית כל בן זכר והן מסרבות פקודה. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (שמות א, יז). הן מסכנות את חייהן ומסרבות לרצוח תינוקות. כאשר פרעה מזמין אותן לבירור בלשכתו הן ממציאות תירוץ ואומרות שהנשים העבריות יולדות עוד לפני שהן מספיקות להגיע. התירוץ הדחוק מתקבל, חייהן ניצלים והן אף זוכות לשכר מאת האלוהים.
כאשר בת פרעה עצמה, בשר מבשרו של המלך המחוקק, מוצאת תינוק נטוש בתוך תיבה שט במימי היאור, היא מתנהגת בצורה דומה למיילדות - "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד.  וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי. וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד.  וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.  וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, ו-י). החמלה הפשוטה גורמת אף לבתו של השליט עצמו לעבור על רצון אביה ועל הצו המפורש שהוציא והיא אוספת אליה את הילד, דואגת להנקתו ומאמצת אותו כבנה.
דומני שכל מי שקורא את הסיפור הזה מיד מזדהה עם מעשיהן של נשים גיבורות אלו. כאשר השלטון מטיל עליך פקודה שכולה רוע ועיוות עליך לסרב לבצע אותה גם אם זה מסכן את חייך. אנו מצפים שלכל אדם יהיה קו אדום שאותו הוא לא עובר, גם לא במצוות המלך, גם במצב של סכנת חיים. בתחילת שנות ה 60 העמידה מדינת ישראל את אדולף אייכמן לדין. טענתו המרכזית של אייכמן במשפטו הייתה שהוא סך הכל מילא את החוק וציית לפקודות ושעל כך לא ניתן להאשימו. לדבריו: "את הצייתנות מעלים על נס כמידה טובה, משום כך יותר לי לבקש להתחשב בעובדה כי אני צייתתי ולא בעובדה למי צייתתי" (פרוטוקול המשפט, עמ' 1758). טענת מדינת ישראל כנגדו הייתה שישנם חוקים שאסור לציית להם. אם חוק המדינה מורה לך לעשות עוולות בסדר גודל משמעותי מאוד, אז חובה עליך לסרב לחוק.
פקודות רצחניות שפוגעות באופן משמעותי במוסר האנושי הגדיר בג"צ כבלתי חוקיות בעליל. זוהי "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום אומושחת", כדברי השופט בנימין הלוי. הן בלתי חוקיות בעליל מאחר והן סותרות באופן ברור לא רק את התחושה המוסרית של רוב בני האדם, אלא גם כי הן סותרות בצורה מהותית את החוק הישראלי עצמו. בעיית עומק מתעוררת כאשר לתחושתי הוראת חוק מסוימת או פקודה שאני מקבל במילואים דוקרת את העין ומקוממת את הלב והיא בלתי מוסרית בעליל, אך ברור שהיא חוקית במדינת ישראל. זהו בדיוק המקרה של המיילדות העבריות, בת פרעה ואייכמן - פקודה בלתי מוסרית בעליל שהייתה חוקית במדינתם. אנו מעריצים את המיילדות ובת פרעה על הכרעתן לסרב לפקודה חוקית אך לא מוסרית, ותלינו את אייכמן בשל הכרעתו לציית לפקודה כזו. כפי שציין ברוך זיסר: "קיימת תחושה אינטואיטיבית שקשה לרסנה כי ציות בלתי מסויג לכל שלטון, גם אם הוא שומר על כללי המשחק, אינו עולה בקנה אחד עם האוטונומיה המוסרית של הפרט" (זיסר, 1999: 196). יחד עם זאת, סירוב למלא אחר החוק מהווה את תחילת התמוטטותה של המדינה ולכן הוא מסוכן. מה קשה וטרגית היא הכרעתו של אדם המכיר עד עומק נשמתו בנחיצות קיום שלטון החוק והסדר ובבעייתיות העצומה שבעשיית דין לעצמך, ובצד זה סבור שהחוק שעתה הוא נדרש למלא הוא בזוי ומקומם עד כדי כך שאסור לו למלא אותו.
אנשים התופסים את הפעלת הממשל הצבאי הכובש כפשע מוסרי ואת מפעל ההתנחלויות כעוול איום, נדרשים כבר עשרות שנים לשתף פעולה עם חוק לא מוסרי מבחינתם. אני אישית מצאתי את עצמי קרוע בתוכי כאשר נדרשתי מספר פעמים לסכן את חיי על מנת לשמור על התנחלויות וכאשר נדרשתי לקחת חלק בממשל הצבאי. זוהי טבעה של דילמה מוסרית – כל מה שתעשה הוא בעייתי אך עליך להחליט. הכרעתי שעד ליום שבו חס וחלילה אקבל הוראה שחורגת מהפעלת ממשל צבאי ושמירה על התנחלות ודורשת ממני לעשות פשע חמור מזה כגון הריגת חפים מפשע, לא אסרב. במערכת האיזונים העדינה ושברירית שבין דעותיי הפוליטיות והמוסריות, ובין רצוני המוסרי לא פחות בקיום מדינת ישראל כמדינת חוק עם מנגנון דמוקרטי, הכרעתי לעשות דברים שקשה לי איתם עד מאוד אך לשמור על הברית המשותפת של כולנו – ברית הדמוקרטיה.
לשמחתי גם רוב הימין הדתי הכריע כמוני בתהליך ההתנתקות ולא סירב פקודה. יחד עם זאת, בתקופה האחרונה ישנם גילויים הולכים וגדלים של הצהרות על נכונות לסרב פקודה בשעת הוראה לפנות יישוב. למרות המחלוקת העמוקה שלי איתם הרי אני מבין לליבם של אנשי הימין הללו ויכול לחוש את הקרע הגדול בנפשם. יחד עם זאת, דומני שמוטלת עליהם חובה עמוקה להכריע בלב שבור שלא לסרב, ועל מנהיגיהם מוטלת חובה להצהיר באופן ברור שבמקרה של פקודה מעין זו הם חייבים ללכת בראש מורכן ולב שבור לבצע את ההוראה. ועד ישיבות ההסדר חייב לתמוך בצורה ברורה בהחלטתו של ברק בעניין הר ברכה וכל עוד הוא לא עושה זאת הוא מסכן את עצם קיומנו המשותף יחד ואולי אף מוציא עצמו מברית הגורל הכרותה בינינו.