דברי אביגיל קרלינסקי | אנחנו מכריזים בזאת תשע”ז

דבריה של אביגיל קרלינסקי, אשת עסקים מהמגזר החרדי ומקימת ארגון “לא תשתוק”, באירוע “אנו מכריזים בזאת” שנערך בערב יום העצמאות תשע”ז בבית העצמאות.


נתבקשתי לדבר היום, במעמד מכובד זה, היכן שבן גוריון עמד והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.

לדבר על פיסקה מתוך מגילת העצמאות, מזווית הראיה שלי, זווית חרדית צעירה, כזו שאולי שונה קצת מן הזווית החרדית הקלאסית המוכרת, זו שמוצגת כמעט באופן בלעדי בתקשורת הכללית.

זווית שהולכת ומתרחבת עם הזמן, זווית שמצטרפים אליה עוד ועוד חרדים בכל יום שעובר. כך שאי אפשר כבר להתעלם מקיומו של תת-מגזר חרדי זה.

 

הנה, אני עומדת כאן היום.

לפני עשור, או אפילו חמש שנים, מעמד כזה לא יכול היה לקרות בשביל חרדית כמוני. לא היינו כאן. היינו בתוך עצמנו.

אני מודה גם, שמעולם לא למדתי את מגילת העצמאות, עד השנה, גיל 28.

כמובן שאני מאוד שמחה על כך שזה סופסוף קורה.

בפיסקה הזו של “שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ” מנוסחת שליחות: חיים עצמאיים, ללא עימות ושליטה, וקידום חייהם של האחרים.

היהדות החרדית נטלה על עצמה שליחות: שיקום עולם היהדות שחרב.

הישיבות, שביאליק קרא להן “בית היוצר לנשמת האומה”, עלו בעשן. פליטיהן שבו ושיקמו אותן כאן, ובנו סביבן חברה שלמה, שהתורה במרכז חייה.

השליחות הזו כבשה את כל משאביה של החברה החרדית בצורה טוטאלית, וחבריה ויתרו על כמעט כל מה שמאפיין חיי קידמה בעיני מי שאינו חרדי, עד גבול הדלות ממש, ומעבר לו.

השליחות הזו העניקה משמעות וטעם לחייהם של עשרות ואחר כך מאות אלפים.

 

בימים אלו של קום המדינה, ימים ראשונים של מדינה שבדרך, ההבדלים בין המגזרים השונים היו מינוריים. נציג היהדות החרדית, הרב יצחק מאיר לוין שהיה חתנו של האדמו”ר מגור בעל ה’אמרי אמת’, חתם על מגילת העצמאות כנציג מפלגת אגודת ישראל.

מיותר לציין שחרדים התגייסו לצה”ל כמו כל שאר המגזרים בישראל. הם היו חלק אינטגרלי לחלוטין.

 

ברבות השנים, הלכה היהדות החרדית והתרחקה מהחברה הישראלית.

היה פחד, ועדיין ישנו, מפגיעה בשמירת מצוות והלכה, מאווירת שבת חילונית, מנורמות צניעות ויחסים בין המינים שהחברה החרדית לא יכולה לחיות איתן. מחיים ללא אלוקים וללא מסגרת מחייבת.

ובעיקר ישנו הפחד, איך נסביר לילדינו את השוני ואיך נמנע מהם להיות מושפעים.

 

הסיבות אולי טובות. המטרה היתה ראויה. אך התוצאה– בעייתית.

החברה החרדית והחברה הישראלית התרחקו זו מזו, וההסתגרות הלכה והעמיקה עד שהפכה כמעט לבלתי אפשרית.

מתוך רצון לברוח מעימות עם איומים רוחניים ועם אורח חיים נוגד, הלך הציבור החרדי והתנתק.
ההסתגרות הביאה לניתוק וחשד הדדיים שנמשכים כבר עשרות שנים. עד שכמעט ניתן לומר שהחרדי, אם הוא מגן על עצמו, הרי שהוא מגן על עצמו מתושביה האחרים של מדינת ישראל.
ויש שאף יגידו, מדינה אחת, שני עמים.

או כמו שמעדיף לכנות זאת נשיא המדינה מר רובי ריבלין “שבטים”.

 

אבל כיום, כיום אנחנו על צומת.

החברה החרדית גדולה מאד, מספר הישיבות היום הוא עצום מעבר לכל הידוע בהיסטוריה היהודית.

מה שגדל פה בחסות המדינה הביא אותנו למעשה למצב שאנו כבר לא חיים יותר בתחושה של מיעוט נרדף. להיפך.

יש מאיתנו שמרגישים חזקים ובטוחים מספיק, ומתוך החוזק הזה, והביטחון הזה, אנו מעוניינים להנמיך את החומות. לתת מקום של כבוד לערכים נוספים, ערכים חשובים לא פחות.

המנהיגות החברתית הצעירה של החרדים מחפשת כעת דרכים להשיב את החרדים למעגל החיים והעבודה, ההשכלה, וההשתלבות בחברה, עם השמירה על הערכים החשובים להם.

המנהיגות הזו מבינה שלבד, אי אפשר. אנחנו לא באמת יכולים.

שלבד, אנחנו מחמיצים ערכים חשובים ובסיסיים.

אנו מחמיצים את קיום התורה בה כל ישראל ערבים זה לזה, ובה אנו מצווים “ואהבת לרעך כמוך”.

אנו מחמיצים ערכים של מוסר בסיסי כלל אנושי, צדק והוגנות.

 

אחת הפעילויות החשובות שאני מעורבת בהן, היא הגברת המודעות לפגיעות המיניות וחשיבות שיתוף הפעולה עם הרשויות למניעתן ולאכיפה חוקית.

למרות החשד שהתפתח עם השנים בין החרדים לרשויות המדינה, ברור לנו: שלבד, אי אפשר. אנחנו לא באמת יכולים.

שלבד, אין צדק ואין הוגנות.

 

השאיפה העולה מתוך מגילת העצמאות, היא לחזור ולהיות עם שמכבד זה את אורח חייו של זה ואיננו מבקש לשלוט באחרים, עם שמקיים שיתוף פעולה מועיל ועם זאת שומר על ייחודו ומגן על עצמו, עם שתודעת השליחות המפעמת בכל אחד מחלקיו על פי דרכו תמשיך להיות מרכז חייו גם הלאה. עם בו כל קבוצה תתרום משלה, וממילא תיתרם בחזרה.

עם שוחר שלום שמביא איתו את ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ, איש איש בדרכו ובאמונתו. בכבוד, באהבה ובאחווה.

 

אך השלום הזה מתחיל בינינו.

אנו, בני ובנות הציבור החרדי צריכים לשים לנו למטרה עליונה למצוא את הדרך לשלום והשלמה בינינו. למרות ההבדלים, למרות הדגשים השונים. הלא אב אחד לכולנו ובני עם אחד אנחנו.

אני, יחד עם חבריי וחברותיי, עמלים על החיבורים האלו.

רק בשבוע שעבר יזמנו אירוע ראשוני לציבור החרדי לרגל יום הזיכרון. הגיעו מאות. אנשים שזו להם הפעם הראשונה להשתתף באירוע כזה. לחוות את היום לא רק דרך צפירה פתאומית בלי להבין על מה ולמה, ומה עושים, ואיפה זה בדיוק פוגש אותנו.

 

אבל יש כאן גם קריאה אליכם, הציבור הכללי, אלו שמקובל לקרוא להם ב”חרדית” חילונים, ולא רק חילונים, גם דתיים, כולם.

פתחו את הלב. ואת הראש.

אל תתנו לפחדים ולדעות קדומות לנהל אתכם. עזרו לנו להתערות, אל תנסו לשנות אותנו בכוח, תנו לנו, צעירות וצעירי המגזר לעשות את השינוי מבפנים.

תנו לנו את התמיכה וההכרה לקדם את החברה החרדית ואת החיבור בין המגזרים.

ובנימה זו אני מבקשת לסיים במסר של אחדות ושל תקוה. ובמילותיו של דוד המלך עליו השלום נעים זמירות ישראל “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”.

עם ישראל עבר צרות רבות, באלפיים שנות גלות, אך הנה אנו כאן היום יושבים על אדמתנו לבטח.

אנו מלאים תקוה שבעזרת השם נמצא את הדרך להתקרב זה לזה, ואני מאמינה בכך בכל ליבי, שיגיע יום והקידמה תגיע לכל יושבי הארץ, ונחיה פה בשלום איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

 

“הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה’; וְזָרַעְתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה… וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס–וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ:  כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ, נְאֻם ה’.”